יום ראשון, 29 ביוני 2014

אוזן קשבת וכתף תומכת לגרושות חרדיות



אוזן קשבת וכתף תומכת לגרושות חרדיות


במהלך גירושיה גילתה פייני סוקניק, אשה חרדית, שבניגוד לציפיותיה, הקהילה סביבה אינה מקבלת ותומכת. בסיוע התכנית למנהיגות נשית של ארגון ויצו, היא הקימה את "באשר תלכי" - עמותה שמסייעת לנשים חרדיות ודתיות להתמודד עם מצבי הפרידה והגירושין, על כל מורכבויותיהן

הן בוכות בשיחות הראשונות

הכאב, הבדידות - כל אלה עוברים כבר מהשיחה הראשונה. הן מגיעות כדי להבין מה קורה איתן, למה התהליך הזה מתסכל כל כך, ומתי סוף סוף זה יגמר? הן מגיעות כדי שלפחות פעם אחת מישהו יהיה בצד שלהן, יקשיב להן בלי שיפוטיות.


אלו נשים החרדיות ודתיות שנמצאות במצבי משפחה מורכבים - בתוך או אחרי אחרי תהליך פרידה וגירושין. אלה שהרבה פעמים לא מדברים איתן, אבל בהחלט מדברים עליהן. אני מכירה את הסיפורים האלה מקרוב, יותר מדי מקרוב. גם אני הייתי שם.


נחיתה כואבת לעולם המציאותי

כאשה צעירה ואידיאליסטית, תמימה ובטוחה שהעולם מוגש לה על מגש מוזהב, התחתנתי. גידלנו משפחה, נפרדנו - ובתהליך הפרידה הארוך, המורכב והמייסר היו נקודות שבירה רבות. דיונים מתישים, שקרים, רכילויות אכזריות, התעלמות ואגרסביות, תוקפנות וחוסר קבלה. חיכיתי למשהו אחר- לחיבוק, להבנה, לסובלנות ולרגישות.


בפשטות: חפשתי תמיכה. כאשה חרדית, מעורה בחיי החברה שחיה בתוך קהילה, חיפשתי את התמיכה שם. אנו ידועים ולא בכדי במסגרות הגמ"ח שלנו, בעזרה ליתומים ולאלמנות. החברה שלנו מחנכת ל"ואהבת לרעך כמוך" ול"מה ששנוא עליך – אל תעשה לחבריך" כאחת שגדלה על המילים האלה והתובנות שמתבקשות מהן - ציפיתי למקסימום. לא קיבלתי את מה שציפיתי לו.

אין כתובת

גיליתי שלאשה במצבי, אין כתובת לפנות אליה. אין דלת, או מספר טלפון להתקשר ולהתייעץ. אין הכרה בקושי שלי ושל נשים כמוני - נשים בתהליך גירושין. אלה המגדלות לבד את ילדיהן. אלמנות חיות במקרה הטוב. ובמקרים הפחות טובים - נשים החשופות למקרים של הצקות, התעללויות וחוסר לגיטימציה חברתית ומשפחתית.

ההתפכחות הזו היוותה עבורה נחיתה לא רכה אל עולם אכזרי שבו הכל מותר ו"הכל כלול" בתהליך גירושין. החוויה היתה מלאה תחושות של הקטנה, השפלה, בריונות וסחטנות. היא הותירה אותי מותשת ומאוכזבת. מלאה בתסכול שחפש את דרכו החוצה.

מעשיה אינדיאנית מספרת על אינדיאני מבוגר ובעל נסיון חיים שסיפר לנכדו על המאבק המתרחש כל הזמן בתוך האדם: "בני" הוא אמר לו" המאבק הוא בין שני זאבים החיים בתוכנו. זאב אחד הוא רוע, כעס, קנאה, צער, חרטה, תאוות בצע, יוהרה, רחמים עצמיים, אשמה, עלבון, נחיתות, שקרים, עליונות ואגו.

הזאב השני הוא טוב, הוא הנאה, שלום, אהבה תקוה, שלוה, ענוה , טוב לב, נדיבות , אמפתיה, אמת, רחמים ואמונה". הנכד חשב על זה במשך דקה ואז שאל את סבו :"איזה זאב ינצח?" והוא ענה לו בפשטות "הזאב שאותו אתה מאכיל". בחרתי להאכיל את הזאב השני.

"באשר תלכי"

כך נולדה "באשר תלכי" העמותה שמסייעת לנשים חרדיות ודתיות להתמודד עם מצבי הפרידה והגירושין, על כל מורכבויותיהן. ארגון ארצי, שמפעיל קו חם. שמקשיב, שתומך, שמחבק. ארגון שנותן מידע משפטי, סיוע רגשי. שגורם לכל חברה בו להבין שהיא לא לבד. אנחנו שם, מכירות את ההרגשה. לא ניתן לאף אחת מאיתנו להישאר מאחור, לבכות ולשלם את המחיר החברתי המוגזם.

באשר תלכי היא ארגון שפועל לשינוי חברתי, מתוך אמונה בנכונות הדרך והחזון, ובתמיכת רבנים ואנשי ציבור. השינוי נעשה בצורה שבה עובדים שינויים אמיתיים, מבפנים. ללא התלהמות, ללא הנחתות מלמעלה, אלא מתוך זהירות, חשיבה אסטרטגית וענווה... התחלנו תהליך שינוי ואני בטוחה שהוא רק תחילת הדרך.
"באשר תלכי" היא אמירה חברתית, מעבר להיותה עמותת סיוע. היא אמירה שנותנת מקום מכבד לכל אדם, באשר הוא אדם. ובכללם אשה פרודה, גרושה ואם חד הורית. זו אמירה שמתחילה להשמע, להראות ולקבל משמעות. בזכות כל מי שאכפת לו.
עמותת באשר תלכי נולדה בתכנית למנהיגות נשית של ארגון ויצו, בשיתוף עם שגרירות ארה"ב. תכנית בה זכיתי להשתתף. הגעתי לתכנית עם חלום. "זה מה שאני רוצה לעשות" אמרתי למראיינת, "ארגון סיוע לנשים כמוני, מהחברה שלי עם כל המורכבות שיש בכך. אני יודעת, זה לא הולך להיות פשוט או קל. אבל הגיע הזמן שמישהו יעשה את זה".
התקבלתי לתכנית. עם חלום גדול, שחיכה להפוך למשהו בשטח. בשנתיים האחרונות הוא הולך וקורם עור וגידים. בתכנית הזו נתנו בי אמון, עוררו בי השראה, תמכו בי ברגעים היותר קשים, האישיים והציבוריים. חברות אמת הצטרפו אלי, ברצון לסייע ולקדם את הקמת הארגון. נשים מקסימות ומעוררות השראה, מהמגזר החרדי , הדתי והחילוני, נתנו לי את ברכתן ואת ידן.

בתכנית המנהיגות הבינו שמספיק לדבר על הדרת נשים, ושהגיע הזמן לעזור לנשים, אבל בדרך המתאימה. הן הקשיבו, היו מוכנות ללמוד, לקבל. ופתחו את הלב ואת כל המשאבים שיכלו כדי לסייע.
ברגעים הקשים יותר שעברתי התמודדתי עם שאלה שניקרה בי ללא הרף: "אבל למה זה קרה לי. למה הייתי צריכה לעבור את זה?" היום אני יודעת את התשובה. מצאתי משמעות, סיפוק ואושר אמיתי ב"תיקון העולם" כמו שקוראים לזה אנשים מהתחום. "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן", כתב רבי נחמן מברסלב. את זה שאפשר לקלקל, כבר חוויתי על בשרי, היום אני מנסה להראות לכולם שאפשר וצריך גם לתקן.
אני מודה לבורא עולם הבועה שהתנפצה, שלא נשארתי אותה אשה שהייתי. שעיני נפקחו לראיית העוולות, וידי נפתחו לנסיון לשנות. כי על כל אשה שאומרת :"מה הייתי עושה בלעדי הארגון הזה..." על כל אחת שמתחילה את השיחות עם יאוש, ומסיימת עם תקוה וקבלה, אני את שלי כבר עשיתי.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה