חלום ושברו
...בחודש תמוז תשמ"א (1981) הוחלט ליצור בקיר שבחדר אל מול קודש הקודשים מגרעת קטנה, על מנת להכניס בה ארון קודש, שכן רוחב החדר היה צר מלהכיל את ארון הקודש והארון היה תופס שטח ניכר מהחדר, ומשאיר רווח צר ביותר למעבר.
שעות רבות ישבתי עם המהנדס בעניין תכנון סופי של בית הכנסת והאזור שממול לכותל המערבי. סוכם שנפתח פתח לבדיקה בתוך הפתח העתיק אשר לפי ההשערה, ממנו יצאו הכהנים שנטמאו ולאחר שטבלו, ובאם נכון הדבר, להקים שם שולחן הקריאה... (י"ח תמוז תשמ"א).
עומקו של הקיר לאורך המנהרה הינו בדרך כלל שמונים סנטימטר. לכן חשבו שניתן לחצוב בקיר ולהכניס לתוך המגרעת את ארון הקודש מבלי שיקרה דבר. אולם מקום החציבה היה בפינה, במקום בו עובי הקיר עשרים סנטימטר בלבד.
בכ' תמוז החלו לחצוב בקיר. מיד כשהחלו בחציבה נפער חור והתגלתה לעין כל מנהרה ענקית חצובה בסלע לכוון מזרח, אל מתחת להר הבית. ממדיה מרשימים: עשרים ושמונה מטר אורכה וששה מטר רוחבה, באור העמום ששורה במנהרות לא ניתן היה לראות את סופה. קרקעיתה של המנהרה היתה מלאת מים, שכן העותומנים בנו בה לפני כחמש מאות שנים קירות תמך עשויות מאבן גיר רך על מנת ליצור במחילה בורות מים.
עם גילוי המנהרה הזעיק מנהל העבודה את הרב גץ. התרגשות רבה אחזה את הרב בהגיעו למנהרה. משאת נפשו מתגשמת:
13:00 - בטרם הספקתי לנפוש קמעא בבית, הוזעקתי באופן בהול ע"י מנהל העבודה לבוא מיד לכותל. הוא מסר לי על גילוי מדהים של אולם גדול מאחורי הכותל המערבי. עם פתיחת הפתח בשער העתיק שממנו יצאו הכהנים שנטמאו, ולאחר טבילתם, נתגלו בדיוק מדרגות היורדות לאולם הנ"ל. נגשתי תכף ומיד למקום ונאחזתי התרגשות עצומה. שעה ארוכה ישבתי ללא אונים כשדמעות רותחות זולגות מעיני. ולבסוף אזרתי עוז ובדחילו ורחימו נכנסתי, ישבתי על המדרגות ואמרתי את "תיקון החצות" כמנהגנו. לאחר שנרגעתי במידת מה, ניגשתי לצעדים המעשיים. עם המהנדס שהוזעק בינתיים, סיכמתי שראשית חכמה, לרוקן את המים - כי המוסלמים השתמשו בו כבבור מים ומשום כך סתמו את המחילה. שנית, לסתום את פתח הבור (שהוא רצפת הר הבית). חבל לי על כך אך מטעמים בטחוניים אסור לנו להשאירו פתוח. הנחיות נוספות תינתנה לאחר הפעולות הנ"ל (יום ד, כ' תמוז תשמ"א).
בבית אלוקים נהלך ברגש
גילוי המנהרה הסבה לרב התרגשות עזה. בשעות אחר הצהרים הגיע למקום מנכ"ל משרד הדתות מר גדליה שרייבר, שהתרגש אף הוא מהגילוי. שח לו הרב:
"מצאנו מנהרה מתחת לקודש הקודשים, חלל עצום. כל הסימנים מעידים שהחלל הזה יובילנו למקום המשוער של קודש הקודשים. אם רק ניתן יהיה להתקדם עוד קצת פנימה, נגיע ממש ל"אבן השתיה", ושם צריכים להימצא חלק מאוצרות המקדש. על פי הקבלה, ברגע שיימצאו אוצרות אלה, יבוא המשיח".
הרב גץ סבר כי יש לגלות תחילה את המקום שבו עמד לפנים המזבח, ונתן בו שני סימנים. הראשון, המזבח הוצב על מישור, אדמה ישרה, ואילו הר הבית בנוי מחילות על גבי מחילות. אם ימצא שטח מישורי, השונה מפני הקרקע הרגילים, תהא זו ההוכחה הראשונה למקום המזבח. הסימן השני - מתחת למקום המזבח, שעליו הוקרבו הקורבנות בימי המקדש, היתה רצפה של קוניה, תערובת של סיד ואבץ. "אם ימצא ולו פירור אחד של אבץ", קבע הרב, "נדע את מקום המזבח, ודבר זה יקדם אותנו רבות".
בשעות הערב הגיע למקום הראשון לציון הרב עובדיה יוסף. הוא הציג שאלות וקיבל מענה. לאחריו הגיע הרב שלמה גורן שהתלהב מאד, ואמר מזמורי הודיה מתהילים. הרב גורן הורה להמשיך ולפתוח ולנקות קדימה ללא עיכובים, הוא ליווה את הרב גץ לביתו בעודו ממלמל כל הזמן - "עתה נדע את כל האמת"... למחרת הגיע הרב גורן והתעניין עד היכן התקדמו, עז היה רצונו לגלות את צפונות המקדש...
שעתיים תמימות עשיתי עם הראשון לציון, הרב עובדיה יוסף שליט"א, שבא בלווית אחד הדיינים המפורסמים לדון בשאלת המחילה, וחפירות מזרחיות. סוכם להתיר בשופי כניסה לאולם הנ"ל וכן לפתוח את כל הפתח, כן יש להקים בית כנסת ולהציב ארון קודש וכו'. ובאשר לחפירות דנתי אתו בסוגיה הלכתית מעמיקה הדנה בקדושת המחילות והוא ביקש סיכום רעיונותי בכתב...
שוחחתי ממושכות גם עם הרב הראשי הרב שלמה גורן שליט"א שביקר גם הוא במקום ומסרתי לו על שיחתי עם הראשון לציון. הוא הגיב, שלו ברור הדבר כשמש שמותר לחפור. על כל פנים תבעתי (הבעת) עמדה משותפת לשניהם שהיא תכוונני מבלי לעורר פולמוס משום צד... (כ"ח תמוז תשמ"א).
...תוך כדי מהלך ניקוי המנהרה גילה הרב פתחים עליונים בתקרת המחילה, חשש התגנב ללבו שמא יבוצע פיגוע מאחד הפתחים ולכן הורה מיידית לסתום את הפתחים בסתימה זמנית. עוד באותו היום, יום ב, י"ז אב, נסתמו אותם הפתחים.
במשך כל אותם שבועות, הידיעה על גילוי המנהרה נפוצה בקרב אנשי ממשל ועובדי מדינה אולם העניין לא הודלף לתקשורת. ממקורות מוסמכים נודע לו שגורמים ישראלים העוינים את החפירה מתחת להר הבית, עומדים לפרסם את הידיעה בתקשורת בצורה עוינת ובכך "לפוצץ" את כל העניין ברעש גדול.
מיומנו:
00:00 - המנכ"ל הופיע זה עתה עם כתבים של "קול ישראל"... הם טוענים שטדי קולק רוצה לשלוח אלי שוטרים מחר, על שאני, כביכול, חופר מתחת הר הבית. הסברתי להם את כל הענין והם הבטיחו שימתנו את הידיעה שתשודר כבר בשבע בבוקר. לא הצלחתי לשכנעם שימנעו מכך.
ביום ה', כ"ז באב בשעה 7:00 בבוקר שודרה הידיעה, בה נאמר שמתחת להר הבית נחשפה מנהרה ורב הכותל מעריך שבאחת הכניסות הצדדיות ייתכן ויהיה אפשר למצא את כלי המקדש.
הוא אשר ממנו חרדתי. בראש החדשות המשודרות, הופיעה הידיעה על גילוי המנהרה, ובצורה מאד דרמטית שיש בה כדי לשלהב את הערבים ולחולל סערה...
מרגע פרסום הידיעה הגיעו לרחבת הכותל כלי תקשורת מכל רחבי העולם וההתענינות סביב גילוי המחילה הלכה וגברה. הרב היה נתון בלחץ כבד מצד כל נציגי התקשורת ולכולם ענה והסביר מהו פשר הגילוי.
בליל שבת הכניסו הערבים סלוני מים דרך פתח חדש בהר הבית שהרב לא ידע על קיומו. כמו כן שלשלו תאורה רבת עוצמה. חשש כבד קינן בלב הרב, שמא יחדרו אף אנשים מבעד לפתחים ומשם הדרך קצרה לכותל, לכן הורה לחסום את הפתח בקרשים.
הרב שהה שעות רבות במחילות, שמר על המקום ולא זז ממנו. המתח המצטבר השפיע על בריאותו עד שביום ב' נשלח לבית חולים לבדיקות דחופות. הרופאים ציוו עליו לשכב במנוחה מוחלטת, אך הוא חש שאינו יכול לעזוב את משמרתו במנהרות ועזב את בית החולים ביום שלישי בבוקר בהבטיחו לנוח בבית.
נפשו בכפו
אולם הוא לא הספיק לנוח. בשעה שתיים הזעיקו מנהל העבודה באומרו שעשרות בחורים מוסלמים ירדו למחילה מפתח סתר בתקרת הר הבית והחלו לסתום את הפתח למחילה.
הרב קם ממיטת חוליו, ושעט כולו כשהוא חיוור כסיד, במדרגות הרובע לכיוון הכותל, רץ לאורך הרחבה ונכנס למחילות והנה למולו בתוך המנהרה עשרות רבות של בחורים ערבים משולהבים וכלי עבודה, מקלות ומקושים בידיהם, משליכים לעברו אבנים, צועקים כלפיו ומאיימים לרוצחו נפש.
אשתו התקשרה לישיבת "תורת כהנים" וביקשה שהתלמידים הנמצאים יבואו לכותל לסייע, היא רצה אחריו, נכנסה למחילות, וכשראתה שבעלה ניצב בסכנת חיים ממשית רצה לכותל וזעקה: "הצילו! הצילו! הרב בסכנת חיים". באותה שעה עמד הרב מול הערבים וניסה להרגיעם לבל יפגעו בו. האווירה היתה מתוחה מאוד. לאחר דקות ארוכות הגיעו בחורי ישיבה שהוזעקו למקום.
מספרים הרב מרדכי אנתבי ושלמה כהן:
"אותו יום התקשרה הרבנית לישיבה ובקול זעקה ביקשה שנבוא במהירות למנהרות הכותל שכן הרב נתון בסכנה. רצנו כל עוד רוחנו בנו לכיוון הכותל, לא ידענו אנה לפנות שכן באותם הימים החפירות בכותל התנהלו בסודי סודות. מר ישראל ליפל, לשעבר מנכ"ל משרד הדתות, פתח לנו דלת ברזל גדולה ואנו שעטנו פנימה. לפתע נתגלה למול עינינו מחזה שלא נוכל לשכחו. למול עינינו נפער פתח בקיר הכותל ונתגלה אולם יפהפה, ענק, שלא ניתן לראות את סופו. ערבים עמדו בצד הפנימי של המחילה לכיוון הר הבית וניסו לבנות בבלוקים קיר אבנים שיחסום את הפתח. חלק מהפורעים השליכו אבנים לכיוונו של הרב.
לאחר כמה דקות הגיעו שוטרי מג"ב שעצרו אותנו, והושיבו שניים מאנשינו במעצר למשך עשרים וארבע שעות. דן מרידור התמנה כעורך דיננו. ורק לאחר שהרב גץ חתם על ערבות שוחררנו ממעצר".
[מיומנו:]
21:00 - סמוך לשעה 14:00, הוזעקתי בגלל חדירת ערבים למחילה, דבר שחששתי ממנו כל הזמן. בהגיעי ראיתי שקבוצת ערבים מורידים חומרי בנין וסתימת הקרשים מנופצת בחלקה. הצבתי זרקור בכדי לסנוור אותם. הרב הראשי שלמה גורן שהוזעק על ידי ניסה לשווא למנוע את הדבר. אך השוטרים ובתוכם הפיקוד הבכיר ברחו מהשטח, פשוטו כמשמעו. גם השוטר שהוצב עזב את השטח והשאיר את הערבים לבדם. אי לכך רצתי לבדי, ומצאתי שהערבים חדרו לבית הכנסת ממש במגמה לחסום את הגישה ולאפשר לאנשיהם לבנות קיר. בהיותי לבדי לא יכולתי להתנגש בהם והפעלתי שכנוע פסיכולוגי להחזירם פנימה. פתאום שמעתי צעקות ומספר מתפללים פרצו פנימה והחלה התכתשות. או-אז הגיעו שוטרי מג"ב ועצרו מספר יהודים. אחד הערבים שנפצע בבקבוק מערבי אחר נלקח לניידת משטרה. נמסר לי שאחד הקריינים שידר כי ערבי "נורה בראשו" ולאחר מכן באה הכחשה. המנכ"ל מסר לי שלפי סיכום בין השר יוסף בורג לבין מפכ"ל המשטרה ייבנה קיר מבלוקים על ידינו והפתחים של פי הבור מהר הבית ייסתמו בביטון מזויין. מסרתי הוראות לקבוצת עובדים בסיוע העירייה ואני פורש למנוחה כשטעם מר בפי. מעודי לא חשתי השפלה של היהדות כמו היום וזאת במדינתנו הריבונית! אני מתפלל שזהו סוף הגלות
(יום ג, ב' אלול תשמ"א).
קיבלתי פניהם של שרים וראשי שלטון אחרים שבאו להתעניין בנעשה. סיירתי אתם והראיתי להם את הקיר ההופך בעיני לזכר לחורבן. כלי התקשורת משתוללים וניכרת התופעה של השנאה העצמית, אולם אני מנוע מלגלות סודות אפילו באמצעות יומן זה, ולכן אינני מגיב ואינני משיב לחורפיי דבר. רק זה עתה סגן שר אחד וייזכר שמו לטובה, דב שילנסקי, פירסם ברדיו את מחאתו החריפה וציין שהמשטרה הפקירה את הכל ונותרתי חשוף מול הערבים - אם כי אליבא דאמת, נכנסתי כדי ליהרג ולהרוג וכשבאה סוף סוף המשטרה - עצרה יהודים... (יום ד, ג' באלול תשמ"א).
באותו יום בעקבות לחץ אמריקאי כבד שהפעיל שגריר ארה"ב בישראל סמואל לואיס, ומתוך חשש למתח בין יהודים לערבים, החליטו ראש הממשלה מנחם בגין ושר הפנים והמשטרה יוסף בורג לסתום מחדש את הפתח. מנחם בגין הבין - העיד יועצו רפי איתן - שעם כל החשיבות הרבה בהתקדמות בחפירות מזרחה, אין היא שווה את הסערה הבין לאומית העשויה להתחולל ולכן התקבלה ההחלטה לסתום את הפתח בבטון. עובדי העירייה החלו להקים מחדש את הקיר.
ומעבר לקיר נשמע קול הלמות הבניה. משאיות מלאות בבטון נכנסו להר הבית, ופועלים ערביים בנו קיר בטון מזויין שעוביו כמטר וחצי.
"חצות לילה. הרגשתי ב"תיקון חצות" [הרגשה] קרובה לזו של אבותי בראותם במו עיניהם את הלהבות העולות מבית אלוקינו בשעת החורבן. קול הלמות של הערבים בתוך המנהרה הסותמים כנראה בבטון עבה את פנים הקיר, כל צעקה שלהם, היא כמדקרת חרב בלבי הפצוע. בכל חריפותה יצאה מפי הזעקה: 'אלוקים, באו גויים בנחלתך, טימאו את היכל קודשיך'. אך עלי להתחזק ולא להישבר כי עלי להמשיך בתפקיד, אפילו בדד במערכה. והלוואי וזוהי הבחינה 'כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה', במהרה דידן אמן ואמן
(יום ו, ה' באלול תשמ"א).
[1] שמחה רז, רב הכותל - מסכת חייו של הרב מאיר יהודה גץ, ירושלים תשס"ג. אנו מביאים כאן את סיפור המחילה בדילוגים קצרים. הקטעים המובאים בציטוטים הם מתוך יומנו של הרב.
מקור
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה