 |
| השופט רובינשטיין והרב משה גפני |
היש את נפשכם לדעת את המעיין שממנו שואב כבוד השופט אליקים רובינשטיין את הזעם הלא קדוש ואת השנאה היוקדת לכל אשר בשם חרדי ייקרא? קומו ובואו לבית הכנסת המרכזי של שכונת קטמון בירושלים.
כשלעצמו הוא אחד ממקומות התפילה היותר מופלאים של ירושלים. לא בשכונה חרדית, אבל עם כל הסממנים של שטיבל תוסס שקול התפילה והתורה מהדהד בו מהנץ עד מניין אחרון בחצות הלילה.
הערך המוסף והמענג יותר שלו נעוץ בפסיפס האנושי המאכלס אותו ומקיף את כל גווני הקשת הדתית והחרדית בישראל. מברסלבים נלהבים עד קטני כיפה הבאים לצאת ידי חובה, מאברכים שאין בצקלונם פת ליום המחר עד בורגנים ציוניים שהתברגו היטב במנגנון הציבורי וחיים בהתאם. מבעלי מקצועות חופשיים עד אנשים שחופשיים ממקצוע. באמת אמרו: אם רצונך להתפלל בכנופיה אחת עם כלל ישראל בלי להזדהות עם חוג ומגדר, השטיבלך של קטמון הוא מקום נהדר.
אצל אנשים בריאים בנפשם היהודית, שבת אחים גם יחד מרנין שכזה מוביל להפלת מחיצות ולקירוב לבבות. די ברור למה אצל כבוד השופט א' רובינשטיין זה גורם לתופעה הפוכה, אבל מוטב שלא להיכנס להסברים (יש סעיף של זילות בית משפט. הוא מעולם לא הופעל נגד עיתונאי, אבל בכל מה שקשור לאליקים ולחרדים לא כדאי לקחת סיכונים). גם אין צורך. רובינשטיין עושה את העבודה בעצמו כשהוא מאזכר את בית הכנסת בפסקיו המליציים מספר פעמים. אבל לא את הפן המופלא של המקום, אלא רק את פיסת הסחי ורפש שממנה הוא שואב את ההשראה לקביעות הדין הקשורות בציבור החרדי.
ביום ראשון השבוע זכו גם אלה שאינם מתפללים במקום לדעת כיצד גם בגן עדן יכול בעל עין רעה למצוא קוצים וסרפדים. התענוג המפוקפק הזה היה נחלתם של משפטנים ואזרחים מן השורה שעמדה להם סבלנותם לקרוא את פסק הדין של רובינשטיין בנושא הבטחת ההכנסה לאברכים.
השורה התחתונה ידועה: הקצבה נשללה סופית מ-9,400 אברכים. רובינשטיין כתב את הפסיקה, ושישה שופטים הצטרפו אליו. מי בתוספת כמה מילים ומי ב"אני מסכים" סתמי.
51 העמודים גדושים בדקדוקים משפטיים סביב נושא השוויון מול הסטודנטים שאינם זכאים לקצבה, ובאשר לשאלה האם יש צורך בחוק ראשי בכנסת לאפליה כזאת אם לאו (ועל כך בהמשך. חכו. זה מעניין). לא היה מפתיע לקרוא גם את התפיסה האידיאולוגית הידועה של רובינשטיין נגד הסדר תורתו אומנותו ובדבר הצורך של שילוב החרדים בצבא ובתעסוקה. הוא נתן לכך ביטוי בכל פסיקה ועתירה בשנים האחרונות שעניינן הציבור החרדי ואורחות חייו. עד כאן רובינשטיין המוכר והידוע.
אבל למה, לכל הרוחות והכיפות הסרוגות, הוא היה צריך להוסיף בשולי הפסיקה - ולאחר שכבר קבע שדין העתירה להתקבל - את הפסקה הציורית הבאה: "ביום בו תמה כתיבתה של חוות דעתי הגיע לבית הכנסת בו אני מתפלל יום-יום בחור חרדי צעיר ופנה בקול נרגש אל המתפללים. לדבריו הוא עומד להינשא ואין בידי אביו לסייע לו. אחד המתפללים שאינו מן הקמצנים התריס לעברו אולי תלך לעבוד (מי שמסוגל לקבוע שמי שלא נתן לא נמנה על הקמצנים ללא שימוש ברוח הקודש כנראה מתכוון לעצמו, י.ר.). מי שנתן נתן. אך התמונה העגומה של צעיר בריא המקים בית לא מקצוע וללא פרוטה לפורטה נותרה בזיכרוני".
וכאן הבן שואל מה עניין שמיטה להר סיני. נושא העתירה לא היה לימודי ליבה בבתי הספר היסודיים החרדיים או בישיבות הקטנות והגדולות (חכו לצרות גם שם. בפסק הדין מזכיר רובינשטיין את העתירה התלויה ועומדת נגד חוק הישיבות הקטנות, ולא בהקשר חיובי. הפסיקה צפויה בהקדם. בחודש הבא עומדת השופטת עדנה ארבל, היושבת עם אליקים ושופט נוסף בתיק זה, לפרוש. הנוהג הוא ששופט אינו פורש עד שהוא מסיים את התיק האחרון שבו הוא עוסק).
הנושא היה קצבת הבטחה לאברכים ותיקים עם שלושה ילדים ומעלה. מה הרלוונטיות של החתן החרדי הצעיר, שנורר ירושלמי מהזן המצוי של עובד ולא לומד, לקצבאות אברכים שתורתם אומנותם?
לפחות לגבי הרלוונטיות סיפק לנו כבוד השופט את קצה החוט לתשובה. בשולי הקטע המבחיל המביש הזה מפנה אותנו רבנו אליקים לפסיקה אחרת שלו, שלוש שנים לאחור. גם בה הוא מאזכר את בית הכנסת שלו. גיששנו את דרכנו אליו (בג"ץ רסלר 6298/07. ותודה לעורך הדין החרדי הרב יהודה גוטמן), ופתאום הכול מובן. הנושא היה העתירה הידועה נגד המשך דחיית הגיוס של בני הישיבות וביטול חוק טל. את הפסיקה המרכזית כתבה השופטת דורית בייניש באקורד הפרידה הצורם שלה מכס המשפט. רובינשטיין תרם את חלקו בציטוטים מדברי חכמים וסופרים על ספרא וסייפא ועל אחיכם יצאו למלחמה.
ואז, לקינוח, קופץ הסטריאוטיפ הגזעני המגדרי. "בית הכנסת בו אני מתפלל יום-יום", כך השופט רובינשטיין, "הוא בית כנסת מרכזי רב מניינים. באים בו בוקר וערב מקבצי נדבות לא מעטים. כמעט כולם, והמילה 'כמעט' הוספה מעיקר מתוך זהירות וניקיון הדעת, הם מן הציבור החרדי. רבים מהם הם אנשים חסונים ובריאים שיכלו לעבוד למחייתם ולפרנס את ביתם בכבוד, אך הם כלואים בסיטואציה שאינה אפשרית, ולא קם מי שיאמר שבגדי רבנן אינם תואמים כל אחד".
ולהזכיר: הנושא אינו ליבה ולימודי מקצוע, אלא הסדר תורתו אומנותו שמתייחס למקבצי הנדבות החרדיים כמו לעמיתיהם בתחנה המרכזית בירושלים ולהומלסים של תל אביב.
ירים נא כבוד השופט את עיניו ממשניות הקהתי בדרך לבית הכנסת ומהדף היומי בחזרת הש"ץ (מקור: צבי יעקבזון) ויענה לשאלה הבסיסית הבאה: נגיד שבפני כבודו הייתה מונחת עתירה העוסקת ביחסי עובד-מעביד במגזר הערבי. האם גם אז הוא היה מספר לנו על אנקדוטה שחווה באותו יום בתחנת דלק עם מתדלק ששכח לסגור את המכסה וחצי טנק נזל החוצה?
כלום בערעור על פסק דין ששלח ערבי לשנתיים מאסר על גרימת מוות בנהיגה בלי רישיון הוא היה מעז לאזכר שבנסיעה לקברות הצדיקים בצפון הוא הבחין שכל מי שעוקף אותו בקו לבן מצומת גולני צפונה ומסכן את חייו הוא ערבי? ברור שלא. ובמידה שכן, הרי מועצת זכויות האדם של האו"ם הייתה מתכנסת לדיון דחוף באזכור הסטריאוטיפי הזה, ואמות הספים היו רועדות.
איך תמיד מוצא עצמו רובינשטיין אצל החרדים?
כמובן, רובינשטיין לא חייב הסברים לאף אחד. כשופט בג"ץ אין מעליו אלא את תקרת בית המשפט ולשכת הנשיא (מאחר שאיננו חודרי כליות ולב, וזהירים גם בתוויות, לא ניכנס לשאלה האם מורא שמים עליו אם לא), אבל לו נשאל בפורום זה או אחר אודות הציטוטים האמורים הוא היה טוען, מן הסתם, שחובה לקרוא פסק דין מתחילתו עד סופו ולראותו כמקשה אחת. ובמילים פשוטות יותר: דברים מתפרשים בהקשרם ולא לכשעצמם. כך עושים, בדרך כלל, אישי ציבור כשמישהו שולף ציטוט שנאמר או נכתב על ידם וממש לא נעים להם להיזכר בו.
למעון עשות צדק עם כבוד השופט עברנו על כמעט כל פסקי הדין שלו בעשור האחרון בנושאי דת ומדינה (המילה 'כמעט' הוספה מטעמי נקיות הדעת וזהירות), ובמיוחד על אלה שבהם ניצבו עותרים חרדיים. הנה המסקנה: אלה לא ציטוטים שנאמרו בהקשר זה או אחר. לרובינשטיין יש משנה ערוכה וסדורה השוללת מכול וכול את אורחות חייה של החברה החרדית. הוא פורש אותה בכל פסק דין שריח יחסי חרדים ומדינה קלוט בו.
תמצות של משנה זו יגלה שאין בינה למצע יש עתיד אלא גיבוב אסמכתאות מהספרות התורנית שלפיד וחבריו מעולם לא פתחו. לימוד התורה הוא נחלתם של יחידי סגולה בלבד (1,800 המתמידים של לפיד). הרוב המוחלט צריך לצאת לעבודה. אי היציאה לעבודה גורר עוני וקבצנות. חובת לימודי המקצוע מלאה. מהשירות בצבא יש לפטור רק קבוצה מצומצמת בלבד.
ובאיזו שפה דוחה: "בישיבות יושבים אלפי אנשים שלא שם מקומם. אנשים אלו אילו שירתו בצה"ל, ואילו עבדו ככל האדם וגם קבעו עתים לתורה כבעלי בתים, היו מועילים הן למדינה, הן לקהילתם והן לעצמם". לפעמים הוא מתעדן קצת ומוסיף לדברי הכיבושים גם קורטוב של אמרות חכמים, כמו רבים עשו כרבי שמעון ולא עלתה בידם, וציטוטים מהרמב"ם על כל המתפרנס מלימוד תורה ואינו עוסק במלאכה הרי הוא מחלל את ה'.
ויש לו גם סיפורים שאוזן לא שמעתם. מעשה באחד מגדולי ישראל מהזרם החרדי (הוא נוקב בשמו. אנו לא נעשה זאת עד שתתקיים חקירה נגדית בעדות זו) שבאו אליו מספר תלמידים וביקשו לנסוע לקברי הצדיקים בצפון. אמר להם אותו רב, אליבא דרובינשטיין, למה לכם לנסוע לקברי הצדיקים? צאו לכם להר הרצל הקרוב והשתטחו על קברי החיילים הקבורים, כי קדושים הם. וכן הלאה וכן הלאה.
כפובליציסט, הוגה דעות, איש רוח וסתם שונא חרדים זכותו של רובינשטיין לכתוב ולהביע את דעתו בכל פורום אפשרי. אבל כשופט היושב על מדין הוא אמור לשמור את דעותיו לעצמו ולנסות, לפחות למראית עין, לא לתת להן להשפיע על פסיקותיו. שופטים בישראל, כך טען נשיא בג"ץ לשעבר אהרון ברק (אגב, עם כל הטענות שהיו בשעתו לחברי הכנסת החרדיים נגדו בגין שיטת השיפוט האקטיבי ופסילת חוקי כנסת, אין בפסקיו שמץ מן הרפש ששופך רובינשטיין נגד שנואי נפשו. הוא היה זהיר ומחושב הרבה יותר. גם לא היה לו את הידע התורני להתעטף בו כטלית פסולה), צריכים להתנשא מעל דעותיהם האישיות ולשפוט את העומדים בפניהם כשאין לפניהם אלא דברי המחוקק והפרשנות הנובעת מהם. רובינשטיין אפילו לא מנסה ליצור מראית עין כזאת.
לא קשה לתאר איזו מהומה הייתה פורצת אם אחד משופטי בג"ץ היה פורש את משנת עולמו הפוליטית והאידיאולוגית בכל הקשור, נגיד, להתנחלויות, וכותב פעם אחר פעם שמדובר בכיבוש לא מוסרי המנוגד לכל האמנות הבינלאומיות.
חמישים אחוז מהמשפטנים בישראל חושבים כך, אבל שופט שיביע דעה כזאת במהלך עתירה של פלסטינים נגד גניבת קרקעות מתנחלים יתויג כאיש שמאל ויותקף מכל עבר. נשיא בית המשפט ידאג לא לשבץ אותו בתיקים מהסוג הזה.
הדוגמה הטובה ביותר לכך, מהצד השני, היא השופט לשעבר אדמונד לוי. הכול ידעו שהוא איש ימין מובהק (היה סגן ראש עיר מטעם הליכוד ברמלה, ומשם התקדם לשיפוט). לאחר פרישתו עמד בראש צוות משפטי שנועד להגן על ישראל במערכת המשפט הבינלאומית בנושא השטחים.
בתפקיד זה הוא כתב חוות דעת מפתיעה, הקובעת שזכותה של מדינה לעשות בשטחים שכבשה תחת איום מלחמה כמעט כרצונה וליישב בהם את אזרחיה. אבל אף מילה מזה לא נכתבה בפסקיו בשבתו כשופט בג"ץ. כשישב בעתירות של מתנחלים הוא היה מאוזן כפלס ונצמד לדין ולחוק היבש בלבד.
והיפוכם של דברים ברובינשטיין. הוא לא מנסה להסתיר את עמדותיו נגד הציבור החרדי, אלא עושה לו פומביות בכל פסק דין המתייחס לעתירות בעניינו. ופעמים שאף שלא בהקשר ישיר.
עוד לפני פסקי הדין האחרונים בעניין ביטול חוק טל והבטחת הכנסה לאברכים התקיים דיון בעתירה מנהלית של שני בני ישיבות שחפצו לצאת לנופש בחו"ל בתקופת בין הזמנים. תקנות דחיית גיוס בני ישיבות קבעו שהשהות מוגבלת לשבוע בלבד, וגם זה בהתניות רבות. השניים חפצו לצאת לפרק זמן ממושך יותר. לכאורה, דיון טכני מנהלי יבשושי בגופן של התקנות ותו לא. הנושא לא היה עצם דחיית השירות, שלא עמדה אז כלל על הפרק. השופטת עדנה ארבל דנה לגופם של דברים ותהתה מה ההבדל אם בני הישיבות מנצלים את בין הזמנים לחופשה בארץ או בחו"ל, ומה זה בכלל עניינה של מערכת הביטחון. אבל אצל רובינשטיין אין דיון פורמלי כשמדובר בבני ישיבות. זו תמיד במת היחיד שלו להטפת מוסר וניגוח הציבור החרדי.
הוא התחיל בפלפולים ארוכים בנושא איסור יציאה לחו"ל על פי השולחן ערוך, כאילו שהדיון מתקיים בבית מדרש ולא בסמל המשפט החילוני. כשסיים להתרברב בידע התורני שלו הוא הגיע למה שבאמת עניין אותו: חובת הגיוס לצה"ל מראשונים ואחרונים, כשבסקטור האחרון כיכבו בעיקר רבני הציונות הדתית שמפיהם גם החרדים צריכים לחיות, לדעתו של כבוד השופט.
הצרה הצרורה: דווקא האיש הזה, שלא מחמיץ אף הזדמנות לנזוף בציבור החרדי ולהטיף לו מוסר צדקני, הפך להיות שופט התקן הקבוע של נשיאי בג"ץ בכל מה שקשור לדת ומדינה בכלל ולחרדים בפרט. אין תיק אחד בעשור האחרון בנושאים אלה שהוא לא משובץ בו, ובמרבית המקרים הוא השופט המוביל שכותב את פסק הדין.
האגדה סביב בג"ץ מספרת ששיבוץ השופטים אקראי בלבד כדי למנוע מראש פסיקות ידועות. האגדה נופצה מזמן (בשעתו הוכיח עמיתנו אבי בלום שהרכב השופטים שביטל את חוק טל נקבע מראש על ידי בייניש כדי ליצור רוב לדעת המתנגדים), אבל עדיין נותרה למראית עין לפחות.
וכך, בתיקים נגד מתנחלים, ערבים וסקטורים אחרים כמעט תמיד קיימים הרכבים מתחלפים ואף שונים לחלוטין, אבל בכל הקשור לחרדים - אפשר לחתום בעיניים עצומות שרובינשטיין יהיה שם עם שנאת החרדים הבולטת שלו.
רובינשטיין הטיב להגדיר: "ועלה באשו ותעל צחנתו"
הבלעדיות שלו בנושאים האמורים מוחלטת. יש דיון על סמכות הרבנות הראשית לאפשר לרבנים מקומיים שיקול דעת האם להשתמש בהיתר המכירה? רובינשטיין צולל לעמקי הסוגיה ומכריע שזו הלכה שנקבעה לדורות מזמן הראי"ה קוק ואין לבאים אחריו סמכות להחמיר בה.
יש דיון האם להתיר לנהגי התחבורה הציבורית לפתוח דלתות אחוריות לעליית נשים בקווים החרדיים? רובינשטיין קובע שבכל הדורות לא נהגו בחומרות כאלה (ומביא סיפורים מגדולי ישראל שעליהם קרא בעיתונים) ושאין מקום לחלוקה מגדרית.
למרבה ההפתעה, לבסוף הוא מתיר זאת עם אלף ואחד סייגים. הרבנות הראשית מבטלת גיורים מפוקפקים של בית דין אזורי? רובינשטיין מוחק את ההוראה ומורה לרשום את המתגיירים כיהודים.
קטטות על הרכב גוף בוחר למועצה דתית או רבנות עיר? רובינשטיין תמיד נמצא שם, ואיכשהו יוצא שכשהעתירות מוגשות נגד מועמדים חרדיים הן מתקבלות, ולהפך בכיפות סרוגות. בלי מסווה. בלי בושה.
לפני מספר חודשים דן בג"ץ בערעור של החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים לעריכת בחירות חוזרות בבית שמש. מאחר שהעותרים הם חרדים והמשיבים חילונים היה ברור כשמש מי יצורף לתיק. את הפסיקה המובילה כתב השופט עוזי פוגלמן. בהירה, יבשה ועניינית לחלוטין. גם אם לא אהבנו את השורה התחתונה שלה אי אפשר לטעון שהיא לא הייתה מנומקת כהלכה.
השופט גרוניס הצטרף במילים "אני מסכים", כיאות לעתירה מנהלית גרידא, אבל רובינשטיין מצאדו את ההזדמנות להפגין את ידיעותיו ההלכתיות ונזף חמורות בעותרים ממשניות ודברי אגדה על חשיבות היושר והצדק.
לסיום, נעץ את הסכין הבאה: "בעלי ההתארגנות העבריינית בבית שמש לא רצו כל עיקר בדמוקרטיה ובבחירות כחוק; הם רצו בבחירת מועמדיהם גם במחיר עבירות - ודבר זה לא נוכל להלום".
את התנהגות העותרים בעיר הגדיר השופט בפסוק המצלצל הבא מספר יואל: "ועלה באשו ותעל צחנתו".
דומנו שאלמלא מוראה של מלכות והחוק נגד זילות בית המשפט היה מקום לשקול אם זו תמונת הראי שבה משתקפת דמותו של השופט עצמו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה