טורו הפוליטי של הפרשן החרדי המוביל אבי בלום המתפרסם בעיתון קו עיתונות

שובו אחים - החטופים

שַׁבָּת אחים

שמות שלושת הנערים החטופים זועקים מלוח המודעות בבית-הכנסת, כמו משוועים לעזרה רוחנית טהורה: "הלימוד והתפילות בשבת קודש לזכות אייל בן תשורה איריס, יעקב נפתלי בן רחל דבורה, גלעד מיכאל בן בת-גלים", נכתב בפתק שנתלה בלוח המודעות בבית הכנסת השכונתי. על השם העליון ברשימה, הוסיף מאן דהוא בכתב יד רועד: "בן למשפחת יפרח, ממתפללי בית הכנסת".
בתום תפילת ערבית בליל שבת, אני מתלווה לרב השכונה החרדית, הגאון הרב דב רוזין, שעושה את דרכו לבית משפחת יפרח הדתית-לאומית. את חצר בית המשפחה תוחמים סרטים אדומים. שוטרים במדים - שעמיתיהם במוקד קריית ארבע לא גילו רגישות מספקת ברגע האמת שבין חמישי לשישי, יושבים מסביב לבית דרוכים, ודואגים שאיש לא יחצה את הסרטים המתוחים מעץ לעץ, כמו בזירת פיגוע.
הסקרנים נעלמו עם ניידות השידור שהתפנו מהעיר בערב שבת. כאן ברחוב, נותרו רק שכנים מודאגים, חרדים לצד דתיים-לאומיים, שעומדים בשקט, לוחשים פרקי תהילים, ודואגים להשביע את רעבון השוטרים במנות חמות שבתיות.
ברגע אחד, נזרקת משפחה שלווה אל עולם אפל ובלתי נודע של חוסר ודאות. אי-הידיעה גרועה מידיעת הנורא מכל: הלב לא מסוגל לעכל, הספק אינו נותן מנוח, התקווה המהולה בייאוש אוכלת כל חלקה טובה. אב המשפחה, אורי, חוגג השבת את יום הולדתו. בחלומותיו השחורים ביותר, הוא לא העלה בדעתו שהחגיגה המשפחתית תהפוך ליגון לאומי.
אנו נכנסים לבית המשפחה ונפעמים לנוכח עוצמת הרוח היהודית. השולחן ערוך – במטעמים ששלחו השכנות, בני המשפחה מסבים לשולחן – לבושים בבגדי שבת צחורים. רק מי שנשמה יהודית גבוהה בקרבו מסוגל לקדש את השבת בסיטואציה נוראה שכזאת. אווירה של שעת נעילה עומדת באוויר. יום הדין.
אנשי שירות הביטחון לא משים מבית המשפחה, אך ההורים והאחים מבקשים רק לשמוע דברי חיזוק – שנבצר מאנשי כוחות הביטחון להשמיע באוזניהם.
את החלל שנוצר, הריק השחור משחור, הם ממלאים - כפי שנהגו יהודים בעת צרה, באלפי השנים שלא הייתה להם מדינה: בשיח שכולו דברי תורה, על חברון עיר האבות ושלוחי מצווה שמוזכרים בפרשה, על ההקרבה המשולבת למען ארץ ישראל ותורת ישראל.
"בשבת האחרונה שאייל היה בבית", מספרת האם איריס, "הוא השמיע דברי תורה על חיזוק הקשר בין עם ישראל לקדוש-ברוך-הוא. תראו איך הוא מצליח עכשיו לחזק את כולנו, בכל העולם יהודים מתקשרים ומתחברים לבורא עולם בתפילה וזעקה", האוזן שומעת והעין לא נותרת יבשה.
השוטרים ואנשי כוחות הביטחון מתכנסים ומטים אוזן. אחד מהם לא מתאפק ושואל מהיכן נובע הכוח, מהיכן נשאבת האמונה? העיניים בתגובה נישאות אל על – בתפילה ובתחינה.
במוצאי-השבת, כשהמשטרה תמנע מהאח לנסוע לעצרת בירושלים, יציע הקצין שיושב כאן איתנו ויסיים את משמרת השבת, ללוות את האח ברכבו הפרטי, על חשבון זמנו האישי: "אני רואה אתכם מתפללים, נאחזים באמונה, ורוצה להרגיש שייך", הוא יאמר, אחרי שבת קשה אך מחזקת בחיק המשפחה.
בחצר בית המשפחה, תחת שמים זרועי כוכבים וירח כמעט מלא, אנו נפרדים מבני הבית, כדי לשוב ולהיפגש אחרי שעה בבית הכנסת הדתי-לאומי 'משכנות נריה', אליו יגיעו כל תושבי השכונה, בלי הבדלי זהות עדתית וצבע כיפה. לא שבת היא מלזעוק, אלא 'שבת היא לזעוק'. מכל קרן רחוב, מכל קרוואן בית כנסת, נשמעים פרקי תהילים. במקום זמירות, נשמעות כאן רק תפילות.
כשמסתיימת אמירת פרקי התהילים ותפילת 'אחינו כל בית ישראל', יוצאים כולם בדבוקה אחת של ריקוד חסידי. עשרות שפתיים מרננות 'תהא השעה הזאת שעת רחמים', עשרות רגליים נעות בריקוד, עשרות זרועות משתלבות, ולב אחד גדול - שפועם בעוצמה.
ברגעים כאלו, מחלוקות היומיום הפוליטיות בין חובשי כיפה שחורה לסרוגה, נראות כה רחוקות, כל כך מנותקות. האחים האמיתיים, מאמינים בני מאמינים, שבים זה לזרועותיו של זה. עיר שלמה מתכנסת סביב משפחה שנהפך עליה עולמה: שכנות חרדיות מהבניין הסמוך שולחות מטעמים לשבת, ובעליהן מתכנסים בבית הכנסת לאחר ארוחת השבת כדי לזעוק ליושב במרומים.
חברי הקהילה מבית הכנסת הדתי-לאומי והאברכים מבית הכנסת החרדי בו מתפלל האב בימות החול ומשתתף בשיעור דף היומי – מתאחדים, כאיש אחד בלב אחד, בתפילה ובזעקה. "החיבוק החם של כולם מרגש אותנו", אומר האב אורי בקול שבור אך צלול, "בזכות האחדות. בזכות מה שאנחנו רואים פה, הבן עוד ישוב".
כשהשבת תצא, יחזרו ניידות השידור לרחוב הצר, הפוליטיקאים יגיעו כדי לתפוס את הטרמפ שלהם ולהצטלם בחברת בני המשפחה, נציגי מחלקות החירום, הרווחה והחינוך יתכנסו בלשכת ראש העיר כדי לדון בשאלה האם לשלוח את הילדים לבתי הספר למחרת היום. בינתיים, לדאבון לב, התשובה החיובית שניתנה לשאלה החינוכית, היא הסוגיה היחידה שהתבררה עד תום. כל השאר לוט בערפל סמיך ומייסר.
נכון לכתיבת השורות, בני המשפחה שרויים באותה מכת חושך של אי ידיעה, שטפחה על פניהם בערב שבת, אך דווקא מתוך החשיכה הנוראה הזאת, בוקע אור גדול של איחוד לבבות. ברגעי צרה ומצוקה, אנו שבים ומגלים שכולנו משפחה יהודית קטנה, אחים לצרה. מה חבל שרק אז ולא בכל ימות השנה.

לא בגלל הכוח
בחדר הדיונים הסגור הרמטית של ועדת המשנה לוועדת חוץ וביטחון, ישב השבוע במשך מספר שעות פוליטיקאי חרדי שהופתע לגלות את נתניהו החדש. מדובר בפוליטיקאי חרדי שעלילות גבורה של השתתפות בישיבת ממשלה שהתקיימה בשבת במהלך מלחמת המפרץ הראשונה וייעוץ שוטף לראש-הממשלה המנוח רבין, מעטרות את קורות חייו. מאז, הוא יצא לחופשה ארוכה שנמשכה חמש עשרה שנה.
הפעם האחרונה שבה פגש אריה דרעי בגובה העיניים את ביבי נתניהו ברגעי משבר ביטחוני, הייתה באירועי מנהרות הכותל ב-96'. נתניהו הישן, כפי שיכונה לימים ראש-הממשלה הצעיר בתולדות המדינה, עשה הכל חוץ מלנווט את הספינה בתבונה. הוא הזיע, זגזג, מצמץ וכשסיים לפרכס - טס לוושינגטון כדי להתחבק עם הידיד החדש, יאסר ערפאת.
בחלוף כמעט שני עשורים, הופתע דרעי לגלות נתניהו אחר לגמרי. אחרי כמה שעות של דיון, הוא יצא עם תחושה כי האיש שכולם נהנים לחבוט בו עד זוב דיו, ללעוג לרעייתו ולזלזל בכושר-עמידותו, מנהל את המשבר בקור-רוח שאפיין שני ראשי-ממשלה אחרים שדרעי הכיר מקרוב: רבין ושמיר. ביבי - כך דרעי שלא נוהג לשלוף צל"שים מהשרוול - מנהל את האירוע בתבונה ובשום שכל, ומה שחשוב לא פחות: עם גיבוי והערכה מהדרג הצבאי.
על תוכן הדיונים בוועדת המשנה לוועדת חוץ וביטחון - שהיא למעשה, הוועדה החשאית ביותר בכנסת - דרעי לא ישמיע מילה. האחרון שנחשד בהדלפת מידע מישיבות הוועדה המורחבת, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, הח"כ בהווה עומר בר לב, נאלץ לעבור זובור משפיל על-ידי היו"ר הטרי של הוועדה, ח"כ זאב אלקין. דרעי לא מתכוון להיות הבא בתור.
ובכל זאת, מהמידע הגלוי לכל ומהפרטים שזולגים במכוון מהחדרים הסגורים של הוועדה והקבינט המדיני-ביטחוני, אפשר להבין במה מדובר: למעט חילופי האשמות שכבר החלו, בין השב"כ והצבא למשטרה, אנו חוזים בפעולה שנעשית בשיתוף פעולה מלא של כל זרועות הביטחון, בהובלת הדרג המדיני. בממשלות קודמות ואצל רמטכ"לים אחרים, זה ממש לא היה מובן מאליו.
בכל מה שנוגע למלחמת הקרדיטים, בלשון סגי נהור, בין השב"כ למשטרה – מדובר כמובן בחשיפת השיחה עם הקריאה לעזרה "חטפו אותי", שהתקבלה במשטרה כשתי דקות לאחר החטיפה.
במשטרה משוכנעים שהשב"כ עושה להם 'סיכול ממוקד'. "מה רוצים מאיתנו?", אומרים בכירי המשטרה בדיונים, "הרי מתוך אינספור התרעות שמתקבלות, כחמישים אחוזים הן מתיחות. המילים 'חטפו אותי' כלל לא היו ברורות וזוהו רק אחרי ניקוי השיחה במעבדה, כך גם קולות הרקע בערבית שנבלעו בווליום של שידור רדיו בעברית - שהושמע במכונית בעת שהנערים עלו".
אז נכון שאחרי מה שראינו השבוע, אף אחד לא מתכוון לשיר בלדה לשוטרי תחנת קריית ארבע, אך אם צריך לדרג את המחדלים ולחלק להם ציונים, הרי שהמחדל של השב"כ חמור פי כמה. כיום ברור לכולם - אומרים גורמים שנחשפו למידע - שהחטיפה תוכננה על-ידי תשתית החמאס בחברון. מי שיזמו את מבצע החטיפה ותכננו אותו עד לפרט האחרון הם טרוריסטים ששמותיהם מוכרים לשירות הביטחון. אי-זיהוי התכנון, הוא מחדל חמור בהרבה מאשר אי-זיהוי קולות הרקע בשיחה שהגיעה בשעת החטיפה למשטרה.
כל הדו-שיח הזה, היה יכול להתגלגל לחילופי האשמות פומביים. במקרים דומים בעבר, זה אכן התגלגל במהירות שבה נע הכדור החדש במונדיאל. מי שזרק את הכדור אל מחוץ למגרש הוא נתניהו: "תחקירים ייעשו רק לאחר שתסתיים הפרשה ועד אז לא תישמע מילה", הוא הורה והשקיט יחסית את הגזרה.
החטיפה עצמה היא סיפור כואב וקשה. הנחת היסוד הינה שהחטופים מוחזקים בגדה. ההערכה שהושמעה בפורומים הסגורים מדברת על סיכויים שפוחתים והולכים להחזרת הנערים בחיים, ככל שחולפים הימים. ולוואי ונתבדה.
כשמדברים על קור-רוח מנהיגותי בניהול המשבר, הכוונה היא בעיקר לזיהוי וניצול הזדמנויות. לא בגלל הכוח זוכה ביבי למחמאות, אלא בגלל קור הרוח. את מבחן האומץ של יציאה לפעולה צבאית נועזת, ביבי לא צלח מיום היותו ראש-ממשלה בקדנציה הראשונה, וכנראה שלא יצלח גם במשבר הזה.
ובכל זאת, החברים שהכירו אותו אז והיום מזהים שינוי לטובה. בניגוד לחטיפות שאירעו בממשלות קודמות, נתניהו לא מיהר לצאת בהצהרות. את האמירה הראשונה על כך שמדובר בחמאס, הוא שחרר רק אחרי שהתקבל מידע מוצק בנוגע לאחריות תשתית הארגון בגזרת חברון.
תכף כשהאירוע החל להתגלגל, הנחה נתניהו את צה"ל לנצל את הסיטואציה כדי לפרק את החמאס בגדה, פוליטית וצבאית. זה קרה אחרי תקופת מעבר מתסכלת במיוחד שבה ידי ישראל היו כבולות מדינית וצבאית, על רקע הקמת ממשלת האחדות הפלסטינית.
תוך כדי, בשקט-בשקט, ניצל נתניהו את התרחיש שנוצר כדי לסיים את משבר התקציב מול צה"ל ולהעביר עוד מיליארד שקלים לתקציב הביטחון. לשר האוצר שקידש מלחמה על תוספת התקציב לביטחון, נותר רק לענות אמן חטופה ולהסביר שבתמורה, צה"ל התחייב (נכון יותר לומר: מחזר את ההתחייבות) לפנות את שדה דב.
אפרופו תחרות הכדורגל האמורה לעיל, גם היא, מסתבר, תורמת לחופש הפעולה של צה"ל. בסדר העדיפות העולמי, המשחקים בין המדינות על כר הדשא, קודמים למשחקי המלחמה במזרח התיכון.

רוח ישראל סבתא
לא תאמינו איזו אווירה של ליכוד-שורות שררה השבוע בישיבת סיעת יהדות התורה המאוחדת. חמישה חברי-כנסת התאחדו והשמיעו קול זעקה נגד ח"כ אחד שנעדר מסיבות אישיות מישיבת הסיעה. המדובר בח"כ מנחם לייזר מוזס שהצעת-החוק שיזם, המבקשת לחייב מועמד לראשות-עיר בתקופת מגורים של שישה חודשים, עמדה לעלות ביום שלישי להצבעה בקריאה ראשונה.
לרוע מזלו של מוזס, הח"כ הנוסף שתומך בהצעה, ח"כ יענק'ל ליצמן, לא נכח אף הוא בישיבת הסיעה, מסיבות השמורות עמו ועליהן הוא לא חש צורך לדווח לחברים (הגדרה שרלוונטית גם לנימוק שגרם לו לתמוך בהצעה).
אחד אחרי השני, הביעו חמשת החברים שהשתתפו בישיבה התנגדות להצעה המאיימת לפגוע בציפור הנפש של העסקונה החרדית: ג'ובים למקורבים ושינוע פרוטקציונרים מעיר לעיר בדקה התשעים.
היחיד שהרשה לעצמו להשמיע קול שונה במעט היה ח"כ ישראל אייכלר שהציע לשקול את צמצום תקופת המגורים המחייבת משישה חודשים לתשעים יום. שאר החברים, לא הסכימו להוסיף אפילו יום אחד על זה הקבוע כיום בחוק – מועד הגשת הרשימות. השורה התחתונה הייתה איום מוסווה שהועבר למוזס: "אם תעלה לבסוף את ההצעה להצבעה, חברי יהדות התורה יתייצבו ויצביעו נגדך במליאה".
החשש הגדול של החברים הוא שההצעה תעבור בקריאה ראשונה. או-אז היא תצא משליטתו של יוצרה מחוללה, מנחם לייזר מוזס, ותועבר לאחריותה של יו"ר ועדת הפנים, ח"כ מירי - כפיים - רגב, שהדבר האחרון שהיא מוכנה לקבל, אלו תכתיבים מסיעת יהדות התורה.
נכון למועד כתיבת השורות ביום שנכפל בו כי טוב, מוזס מתכוון להיענות חלקית לבקשה המכובדת והמעודנת של החברים ולדחות את ההצבעה בשבוע. מרווח הנשימה, מזמין כמובן שבעה ימים נוספים של לחץ מצד החברים, שיאבקו עד כלות הרשימה, נגד הח"כ שמעז לחשוב על טובת הבוחרים לפני הנבחרים. תחזקנה ידיך, ר' מנחם לייזר, מול כל המלעיזים.
כשסיימו החברים לטפל בהצעה האיומה שמערערת את אושיות הממסד החרדי, הם התפנו לדון בשאר הדברים העומדים בתחתיתו של עולם. זה קרה כאשר ח"כ מוישה גפני גילה לתדהמתו (המלאכותית), כי למרות שכל ההצעות השנויות במחלוקת הוסרו מסדר היום, נותרה על הפרק 'הצעת חוק זועבי' המבקשת להגדיל את מימון הבחירות לרשימות מקומיות שמשתפות נשים בהרכב הרשימה.
מזה מספר חודשים שגפני מגייס את כל ניסיונו הפרלמנטרי רב השנים כדי לדחות את הקץ ולמנוע את העברת החוק שמנוגד לרוח ישראל סבתא. ש"ס התקפלה ומשכה את ידה כבר לפני מספר שבועות. אטיאס אף נכנס לחדר סיעת יהדות התורה ואמר זאת בקולו. "למה לנו להצטייר כמתנגדים לשילוב נשים?", אמרו בש"ס והזכירו את ההתנגדות המיותרת והמתמשכת להארכת שעון הקיץ, שעוררה את כל הדובים האנטי-חרדים מתרדמת שעון החורף, במשך שנים. כאשר חוק שעון הקיץ חוקק, התברר למפרע כי הראשונים שנהנים ממנו בימי שישי הארוכים, הם שומרי השבת.
אבל גפני הוסיף להילחם ודחה את ההצבעה, שבוע אחר שבוע, אמתלה אחר אמתלה. כאשר כלו השבוע כל ההארכות, שלף גפני את התירוץ שאי-אפשר לעמוד בפניו: "הסרנו את הצעת האי-אמון, סיכמנו שלא דנים בנושאים השנויים במחלוקת, אז איך אפשר להעלות להצבעה בכל זאת את 'חוק זועבי' שאנו מתנגדים לו התנגדות נחרצת?", שאל גפני ותבע לדחות את ההצבעה לשבוע הבא. מסתבר שלא רק ראש-הממשלה יודע לנצל הזדמנויות.

למה כובע?
אחד מחברי הכנסת של יהדות התורה שקל במהלך השבוע שעבר, בטרם נקלעה הארץ למשבר החטיפה, לעשות לשר החינוך שי פירון את מה שעשה יעקב אשר לשופט אליקים רובינשטיין. כבוד השופט סרוג הכיפה ידוע כמי שניחן בהומור עצמי אידישאי – כזה המעלה חיוך על פני המשמיע ולא השומע. ואכן, הפתיח קצת מזכיר את האיום של הרשל'ה לעשות לפונדקאי את מה שעשה אבא שלו: ללכת לישון רעב.
יעקב אשר, כזכור, שיגר מכתב לשופט אליקים רובינשטיין על רקע פסיקת בג"ץ בהובלתו, להפסיק את העברת תקציב הבטחת הכנסה החל מ-2015. "סללת את דרכך בעולם המשפט תוך לחימה בראשי עם הקודש, בני הציבור החרדי ולומדי התורה בישראל", כתב אשר במליצות לרובינשטיין.
הח"כ העמית שכמעט והלך בעקבותיו של צעיר חברי הכנסת החרדים, הכין מכתב דומה לשר החינוך פירון, בו מנה, אחד לאחד, את מבול הקיצוצים וההצקות, שניתך על ראשה של מערכת החינוך החרדית, מהיום שהשר חובש הכיפה דרך על מפתן המשרד. כן-כן, בקדנציה הרעה הזאת, לעיתים כל מה שנותר לפוליטיקאים החרדים זה לשלוח 'מכתבים למערכת'.
המסמך נכתב אך לא נשלח לבסוף, מחשש שפירון יעשה בו שימוש לרעתנו ולטובתו מול שר האוצר לפיד. אין כמו זעקה גדולה ומרה של נציג ציבור חרדי, כדי לדשן את עצמותיו של שר האוצר. "יש מתח סמוי בין השניים", מספר גורם ביש עתיד, "שר החינוך מדורג פעם אחר פעם בראש רשימת השרים הפופולריים בשעה ששר האוצר נשרך מאחור בסוף הרשימה".
התובנה הזאת גורמת לחברי-הכנסת החרדים להתנהל מול שר החינוך מתחת לרדאר של יאיר לפיד. "עם שר החינוך עצמו אפשר להתנהל בתבונה, וניתן אף לומר שאין בו שנאה", אומר ח"כ חרדי שהצליח להוביל כמה מהלכים של שיתוף פעולה תת-קרקעי, "הבעיה הגדולה נוצרת כאשר עולה החשש שיאיר לפיד ישמע. פירון לא יכול להרשות לעצמו שייווצר מצב שבו הוא ייראה כמי שבא לקראת החרדים".
כל ההקדמה הזאת, באה להסתיר יותר מאשר לגלות. בשבועות האחרונים, נוהלו אי אלו מהלכים שהורידו את מפלס הלהבות וצמצמו את הגזירות. מדובר, בין השאר, בהקטנת הפגיעה התקציבית בתלמודי התורה, כאשר בתחום הזה, ניתן לזקוף לא מעט מהקרדיט לרבנית עדינה בר שלום, אותה מינה שר החינוך כחברת ועד החינוך.
המהלכים שהיא עשתה בשבועות האחרונים, תוך שימוש מושכל בכוח שהוקנה לה כחברה רשמית בוועד וניהול הליך משפטי במקביל, הוכיחו כי הרבנית בר שלום לא אוחזת בידיה רק את לפיד המשואה, אלא גם את הגחלת שנמסרה לה מבית אביה הגדול.
התהליכים הללו, כמו גם מגעים שמתנהלים בימים אלו מול רשת מעיין החינוך של ש"ס והבנות בנוגע להקטנת נטל הביקורות, יכולים להתנהל רק מתחת למים, בצלילה עמוקה, נטולת נשימה. מעל פני הים, נראה רק קצף הגלים שמאפשר ללפיד לשבת על החוף ולהתמוגג מהסערה שמטלטלת את קליפת האגוז החרדית.
קבלו דוגמה, טרייה למדי, שכמותה לא הייתה. משרד החינוך, יצא במכרז לקליטת, לא פחות ולא יותר מאשר 'חוקר רישוי, בקרה ואכיפה'. תואר ודרישות התפקיד, נראים כאילו הועתקו ממכרזי יחידת להב 443 של המשטרה: "מבצע תהליכי חקירה של הפרות של חוקים, הוראות ונהלים שמשרד החינוך אחראי לאכיפתם, לצורך יצירת תשתית עובדתית וראייתית ולקראת בניית כתבי אישום; השכלה: הסמכה כחוקר מטעם משטרת ישראל".
והנה דוגמה נוספת, פחות טרייה אך לא פחות מקוממת. באתר הרשמי של משרד החינוך, משתבח השר הממונה - מה שמיועד כמובן לעיני השר הגדול לפיד - בהצלחתו להפחית את תקציבי מערכת החינוך החרדית. המלל עוד נסבל אך הקריקטורה לא הייתה מביישת איורים שהופצו במדינות אירופאיות נאורות בתקופות חשוכות (נכון. הרב אייכלר היה מתאר זאת טוב יותר).
במקום לתאר ילדים חרדים רזים כתוצאה מהקיצוצים, מוצג לו כובע קנייטש שחור וגדול, המתאר את תקציב החינוך החרדי לפני הקיצוץ, כשלצידו כובע מצ'וקמק צר שוליים, ומעליהם הכיתוב המתפאר: "הפסקת התקצוב למוסדות הפטור". הקריקטורה הזאת מתנוססת לדיראון באתר משרד החינוך של מדינת היהודים כבר למעלה מחודש ימים. אם אלו האיורים שבהם משתבח השר הערכי בפני ריבונו (הפוליטי), באמת שאין כל טעם בשיגור מכתבים.

שר החינוך שי פירון, מתגלגל מצחוק