מאת רביב דרוקר
בוא ננסה להתעלם רגע ממכונת יחסי הציבור ולהסתכל על העובדות. מבצע "צוק איתן" בכל פרמטר שניתן למדוד אותו נראה כמו מבצע לא מוצלח. השוואה קצרה ל"עופרת יצוקה" אולי תספר את הסיפור.
לכאורה שני מבצעים די דומים. עופרת יצוקה 22 יום, 3 אזרחים הרוגים, כניסה קרקעית ביום השמיני. צוק איתן – 29 ימים, 3 אזרחים הרוגים, כניסה קרקעית ביום התשיעי, אבל רק תראו את ההבדלים. בעופרת יצוקה הכניסה הקרקעית הייתה לעומק הרצועה, עד פאתי העיר עזה, כבר החלו דיווחים על חמאסניקים שמגלחים את הזקנים והמחיר הישראלי היה 10 חיילים הרוגים. ב"צוק איתן" הכניסה הקרקעית הייתה שטחית, רק קילומטר שניים לתוך הרצועה, המחיר 64 חיילים. בעופרת יצוקה דובר על 700 חמאסניקים הרוגים. בצוק איתן, ככל הנראה, פחות או יותר אותו מספר. המשמעות מיחס של הרוג שלנו ל – 70 שלהם בעופרת יצוקה, הגענו להרוג שלנו על כ – 11 שלהם.
תראו גם את החמאס. בעופרת יצוקה הוא שיגר 39 רקטות ביום בממוצע בשבוע הראשון. בצוק איתן כמעט פי ארבעה 144 רקטות ליום בממוצע בשבוע הראשון. בעופרת יצוקה הוא השבית את ישראל עד לגבול אשדוד – אשקלון. בצוק איתן הוא כבר פגע בשגרה של תושבי תל אביב, השרון, ירושלים ואפילו חיפה, שני שליש מדינה. בעופרת יצוקה ככל שנמשך המבצע קטן משמעותית קצב השיגור. בשבוע השלישי כבר שיגר החמאס 15 רקטות ליום בממוצע, 60% ירידה מהשבוע הראשון, שיוחסה גם למבצע הקרקעי המוצלח. בצוק איתן בשבוע הרביעי החמאס שיגר יותר מבשבוע השלישי, אומנם ירידה של 32% בממוצע היומי לעומת השבוע הראשון, אבל עדיין ממוצע של 97 רקטות ביום כשצה"ל עם עשרות אלפי חיילים בתוך הרצועה.
יש שיאמרו שהסיבה להבדלים היא שחמאס התחמש והתעצם בחמש וחצי השנים שעברו בין המבצעים. אז ראשית, צריך לזכור שגם ישראל השתכללה. ב"עופרת יצוקה" לא הייתה כיפת ברזל וכל אזעקה הורידה את אלי ישי לשכיבה על הקרקע. בצוק איתן ההישג שאנחנו באמת צריכים להתגאות בו הוא היכולת להתעלם כמעט מהרקטות. נכון, בצוק איתן נולדו מנהרות התקפיות שלא היו ב"עופרת יצוקה" ומחמאות מוצדקות ניתנות ללוחמים שנלחמו כדי לנטרל אותן בלי שהייתה שיטה מובנית לעשות את זה, אבל גם אי אפשר להתעלם שכמעט מחצית מחללי צה"ל נהרגו במהלך מה שנראה כמו התנהלות מבצעית לא אופטימלית. בין השאר איבדנו חיילים בנגמ"ש לא ממוגן, שלא הוכנס לרצועה בעופרת יצוקה, בפילבוקס, שבעבר לא אוייש, פעמיים נהרגו חיילים בשטחי כינוס, שבעבר הורחקו מטווח הפצמ"רים ושתי תקריות כואבות קרו ברכבים לא ממוגנים שנסעו על גדר המערכת ונתקלו בחמאסניקים שיצאו ממנהרות. בכל מלחמה יש תקלות, זה ברור ומובן. גם בעופרת יצוקה נהרגו חיילים מאש כוחותינו. נדמה שהפעם היו קצת יותר ממה שניתן היה לצפות.
גם מדינית, לא ברור על אילו הישגים מדובר. חמאס הציג שני יעדים מרכזיים לעימות. פתיחת מעברים וקבלת משכורות. הוא, כנראה, יקבל את שניהם. ישראל הציגה יעד, שקשה לראות איך הוא לא היה מושג – שקט. כל עימות מסתיים בשקט. בכך בעצם אותת נתניהו, שהוא מעוניין בהמשך הסטטוס קוו מול חמאס. זו החלטה שנויה במחלוקת. האם מדינה מערבית, נורמלית, יכולה לקבל סטטוס קוו ששלוש פעמים בשש שנים חלק גדול מהמדינה מושבת לכמה שבועות? האם סטטוס קוו במסגרתו תושבי היישובים בעוטף עזה מצטמררים מכל דפיקת פטיש, הוא משהו שצריך להיאבק כדי לשמר? בדרך, נתניהו נקלע לעימות מיותר עם ארה"ב, אחרי שבחר להעמיד את הצעתו של מזכיר המדינה להצבעה בקבינט וביזה אותו, ממשלת הפיוס המושמצת של אבו מאזן, הפכה פתאום למפתח לפתרון העימות ושליח האו"ם, רוברט סרי, שאויים על ידי שר החוץ שיגורש מישראל, הפך לשחקן מפתח בהפסקות האש ההומניטריות שביקשה ישראל. פירוז, מיותר כמעט לציין, לא ייצא מהעימות הזה ונטרול המנהרות הוא הישג שניתן יהיה למחוק תוך שנה וזה עוד לפני שדיברנו על הנזק העצום שספג המשק הישראלי, השיתוק התקדימי של חלק מרכזי בפעילות נתב״ג ועל ההתמודדות בשנים הקרובות עם הטריבונלים השונים שיבקשו להעניש את ישראל ומפקדיה על מאות האזרחים ההרוגים בעזה. בנסיבות האלה, באמת שמתבקש לשאול – מה בדיוק ההישג הגדול?
(לתשומת לבכם רביב דרוקר הוא כהיום שמאלן מוצר,עובד רשמי של הקרן החדשה לישראל)
בוא ננסה להתעלם רגע ממכונת יחסי הציבור ולהסתכל על העובדות. מבצע "צוק איתן" בכל פרמטר שניתן למדוד אותו נראה כמו מבצע לא מוצלח. השוואה קצרה ל"עופרת יצוקה" אולי תספר את הסיפור.
לכאורה שני מבצעים די דומים. עופרת יצוקה 22 יום, 3 אזרחים הרוגים, כניסה קרקעית ביום השמיני. צוק איתן – 29 ימים, 3 אזרחים הרוגים, כניסה קרקעית ביום התשיעי, אבל רק תראו את ההבדלים. בעופרת יצוקה הכניסה הקרקעית הייתה לעומק הרצועה, עד פאתי העיר עזה, כבר החלו דיווחים על חמאסניקים שמגלחים את הזקנים והמחיר הישראלי היה 10 חיילים הרוגים. ב"צוק איתן" הכניסה הקרקעית הייתה שטחית, רק קילומטר שניים לתוך הרצועה, המחיר 64 חיילים. בעופרת יצוקה דובר על 700 חמאסניקים הרוגים. בצוק איתן, ככל הנראה, פחות או יותר אותו מספר. המשמעות מיחס של הרוג שלנו ל – 70 שלהם בעופרת יצוקה, הגענו להרוג שלנו על כ – 11 שלהם.
תראו גם את החמאס. בעופרת יצוקה הוא שיגר 39 רקטות ביום בממוצע בשבוע הראשון. בצוק איתן כמעט פי ארבעה 144 רקטות ליום בממוצע בשבוע הראשון. בעופרת יצוקה הוא השבית את ישראל עד לגבול אשדוד – אשקלון. בצוק איתן הוא כבר פגע בשגרה של תושבי תל אביב, השרון, ירושלים ואפילו חיפה, שני שליש מדינה. בעופרת יצוקה ככל שנמשך המבצע קטן משמעותית קצב השיגור. בשבוע השלישי כבר שיגר החמאס 15 רקטות ליום בממוצע, 60% ירידה מהשבוע הראשון, שיוחסה גם למבצע הקרקעי המוצלח. בצוק איתן בשבוע הרביעי החמאס שיגר יותר מבשבוע השלישי, אומנם ירידה של 32% בממוצע היומי לעומת השבוע הראשון, אבל עדיין ממוצע של 97 רקטות ביום כשצה"ל עם עשרות אלפי חיילים בתוך הרצועה.
יש שיאמרו שהסיבה להבדלים היא שחמאס התחמש והתעצם בחמש וחצי השנים שעברו בין המבצעים. אז ראשית, צריך לזכור שגם ישראל השתכללה. ב"עופרת יצוקה" לא הייתה כיפת ברזל וכל אזעקה הורידה את אלי ישי לשכיבה על הקרקע. בצוק איתן ההישג שאנחנו באמת צריכים להתגאות בו הוא היכולת להתעלם כמעט מהרקטות. נכון, בצוק איתן נולדו מנהרות התקפיות שלא היו ב"עופרת יצוקה" ומחמאות מוצדקות ניתנות ללוחמים שנלחמו כדי לנטרל אותן בלי שהייתה שיטה מובנית לעשות את זה, אבל גם אי אפשר להתעלם שכמעט מחצית מחללי צה"ל נהרגו במהלך מה שנראה כמו התנהלות מבצעית לא אופטימלית. בין השאר איבדנו חיילים בנגמ"ש לא ממוגן, שלא הוכנס לרצועה בעופרת יצוקה, בפילבוקס, שבעבר לא אוייש, פעמיים נהרגו חיילים בשטחי כינוס, שבעבר הורחקו מטווח הפצמ"רים ושתי תקריות כואבות קרו ברכבים לא ממוגנים שנסעו על גדר המערכת ונתקלו בחמאסניקים שיצאו ממנהרות. בכל מלחמה יש תקלות, זה ברור ומובן. גם בעופרת יצוקה נהרגו חיילים מאש כוחותינו. נדמה שהפעם היו קצת יותר ממה שניתן היה לצפות.
גם מדינית, לא ברור על אילו הישגים מדובר. חמאס הציג שני יעדים מרכזיים לעימות. פתיחת מעברים וקבלת משכורות. הוא, כנראה, יקבל את שניהם. ישראל הציגה יעד, שקשה לראות איך הוא לא היה מושג – שקט. כל עימות מסתיים בשקט. בכך בעצם אותת נתניהו, שהוא מעוניין בהמשך הסטטוס קוו מול חמאס. זו החלטה שנויה במחלוקת. האם מדינה מערבית, נורמלית, יכולה לקבל סטטוס קוו ששלוש פעמים בשש שנים חלק גדול מהמדינה מושבת לכמה שבועות? האם סטטוס קוו במסגרתו תושבי היישובים בעוטף עזה מצטמררים מכל דפיקת פטיש, הוא משהו שצריך להיאבק כדי לשמר? בדרך, נתניהו נקלע לעימות מיותר עם ארה"ב, אחרי שבחר להעמיד את הצעתו של מזכיר המדינה להצבעה בקבינט וביזה אותו, ממשלת הפיוס המושמצת של אבו מאזן, הפכה פתאום למפתח לפתרון העימות ושליח האו"ם, רוברט סרי, שאויים על ידי שר החוץ שיגורש מישראל, הפך לשחקן מפתח בהפסקות האש ההומניטריות שביקשה ישראל. פירוז, מיותר כמעט לציין, לא ייצא מהעימות הזה ונטרול המנהרות הוא הישג שניתן יהיה למחוק תוך שנה וזה עוד לפני שדיברנו על הנזק העצום שספג המשק הישראלי, השיתוק התקדימי של חלק מרכזי בפעילות נתב״ג ועל ההתמודדות בשנים הקרובות עם הטריבונלים השונים שיבקשו להעניש את ישראל ומפקדיה על מאות האזרחים ההרוגים בעזה. בנסיבות האלה, באמת שמתבקש לשאול – מה בדיוק ההישג הגדול?
(לתשומת לבכם רביב דרוקר הוא כהיום שמאלן מוצר,עובד רשמי של הקרן החדשה לישראל)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה