הבחירות למשרת נשיאות המדינה תתקיימנה בעשירי ביוני שנה זו ומצעד המתמודדים הססגוני, כפי שלא היה מעולם בישראל, מעלה שתי שאלות כבדות משקל, שהציבור בישראל די בוגר לענות עליהם, בעוד חברי הכנסת, דומה, שיעשו הכל ע"מ להימנע מהן. האחת – בחירת הנשיא ע"י הציבור והשנייה – בחירת נשיא שאינו מבין שורות הפוליטיקאים. בינתיים, אנחנו ממשיכים לראות פוליטיקה רדודה, לעתים רדומה, אך בעיקר – שמתנהגת כמו בביצה.
הנשיא חיים ויצמן ז"ל, הנשיא הראשון של מדינת ישראל, אמר פעם, כי המקום היחידי אליו הוא יכול לדחוף את האף שלו הינו מטפחת האף שבידיו, או אם נאמר זאת יותר ממוקד – "זכותו לדחוף את האף שלו רק לדבר אחד – לממחטה שלו". מאז ועד היום, קיבלנו נשיאים שהתבטאו כמעט על כל דבר. רובם הגדול שמר על ממלכתיות, חלקם, לא טמנו ידם בצלחת. בין בהתבטאויות שונות בנושאים חברתיים ועד להתבטאויות ברורות, הנושאות השקפת עולם, בנושאים מדיניים ובעיקר – בתהליך השלום וביחסינו עם העולם הערבי ועל אחת כמה וכמה עם שכנינו מדרום וממזרח, הרשות הפלשתינאית ובעיקר בכל הנוגע ליחסינו עם ידידתנו, ארה"ב, הסתבר כי העניין הזה של נשיא ממלכתי, שאינו בוחש בקלחת הפוליטית ואינו בונה את עתידו ליום שאחרי, רחוק מלהיות אידיאל, אלא יותר לכיוון חלום גנוז.
אין ספק, שמוסד הנשיאות, כפי שאמור להתקיים ע"פ המחשבה הראשונית ממנה נוסד, כתפקיד ממלכתי, ייצוגי, המסמל משהו מאחדות העם, הינו מוסד ראוי שיש לקיימו. אלא מאי? היו מס' נשיאים "שחצו את הקווים" והתבטאו בעניינים מדיניים, בהם נתון הציבור בוויכוח גדול ונוקב ובכך הביאו את המחשבה הקיימת כיום ולדעת כותב המאמר, מזה זמן רב. ביטול מוסד הנשיאות אך לא משכן הנשיאות, הינו צעד שיש בו מן ההכרחיות, אלא באם הנשיא הנבחר יתחייב באופן הברור ביותר שלא לנהוג כקודמיו. אמנם, ראוי הוא שנשיא המדינה לא יהא כבול, שלא לדבר על בובה יחצנית שאין בה מאום, אולם התבטאויות פוליטיות, מדיניות ובעיקר – אישיות, כמו שנשמעו מפי הנשיא הנוכחי, לא רק שפוגעות בהחלטות ממשלה לגיטימית וגורמות להן נזק, אלא יתרה מזאת. התנהלות זו של הנשיא בעניינים כה מהותיים, לעתים בניגוד להחלטת ממשלה או ראש הממשלה, יש בה לפגוע פגיעה של ממש, לעתים כזו שקשה לחזור ממנה, בהסברה הישראלית ובתדמית ישראל בעולם. לעתים נדמה, כי הנשיא פשוט שכח את מקומו והדבר נראה בבירור במקרים רבים.
על כן, מקבלות שאלות אלו בדבר אופן בחירת הנשיא – הן ע"י הציבור כולו והן בחירת נשיא שאינו מצוי דווקא בין שורות נבחרי הציבור בכנסת ישראל, משנה תוקף. אנו רואים, כבכל מרוץ לבחירת נשיא המדינה (עד כמה שניתן לקרוא לזה מרוץ, כאשר ברוב המקרים הבחירה ידועה מראש), כי גם הפעם, עומדים מאחרי הקלעים תככים, שלא היו מביישים סרט הוליוודי מרענן. חוקרים פרטיים מעלים מן האוב אי אלו חברויות בקזינו של מתמודד אחד, בעוד שאצל מתמודד אחר, עולה מן העבר דמות נשית שהתלוננה, לכאורה, כי המתמודד ביצע בה מעשים מגונים, אם לא יותר מכך. כאן שוב ושוב עולה השאלה – מדוע המתינה המתלוננת כל כך הרבה שנים? ואם כבר, מי היה שם, במקום הנכון, על מנת לעודד אותה להתלונן דווקא עכשיו? אצל מתמודד שלישי עולה חשד למתן כספים לעוזרת הבית אצלו, שוב, לפני שנים. מהם, גם היא התעוררה דווקא עכשיו?
מצד שני, הצטרפו למרוץ לנשיאות אינטריגות פוליטיות, שלא היו מביישות אפילו את המרוץ לבחירות לכנסת. האם תינתן באמת זכות ההצבעה החופשית לחברי מפלגה זו או אחרת? או שמא ידע מי שידע, לספור את הקולות וביום הדין, להזכיר לבוחר את בחירתו? לעומת זאת, ראש הממשלה עצמו אינו מאוהב ברעיון כי נשיא המדינה – בעל הסיכויים הגבוהים ביותר לבחירה – מר ראובן (רובי ריבלין), ישב בעוד כשבועיים ימים על כס נשיא המדינה. מדוע? כי בזמן כהונתו של זה האחרון כיו"ר הכנסת ובהיותו יו"ר ממלכתי, נטול משוא פנים וככזה ידע להקשות על כל סיעות הבית, לימד מר ריבלין כמה שעות קשות את הקואליציה בראשות ראש הממשלה, ידע להנחית מהלומות גם על סיעת הבית שלו, ידע לנהוג בקשיחות עם כל מפר סדר וידע גם ידע לשמור על כבוד הבית, כפי ששום יו"ר מלפניו לא עשה כן. הדבר היה לצנינים בעיני ראש הממשלה מר בנימין נתניהו, שידוע כבעל זיכרון ארוך טווח וכאשר הגיע מערכת הבחירות לנשיאות המדינה ועמדה על סף הדלת, עשה מר נתניהו כל אשר לאל ידו על מנת למנוע ממר ריבלין לזכות בכס הנכסף. אלא מאי?
מול מר ריבלין, עמד מועמד נוסף, שביקש לקבל את תמיכתו של ראש הממשלה אך לא צלח. זהו מר סילבן שלום, המתמודד שהודיע על תמיכתו ומיד ספג תלונה בגין, לכאורה, מעשה מגונה או, לכאורה, אינוס, ע"י מתלוננת שעבדה עמו לפני למעלה מ- 15 שנים ושלבסוף, אמנם, החליט היועמ"ש כי יש להסיר את התלונה ולא לבצע בה כל חקירה. אולם, עובדה זו לא בדיוק סייעה למר סילבן שלום להתקדם עם תמיכתו של ראש הממשלה ולאחר תקופה בה עזב את המרוץ לנשיאות בגין אותה תלונה, חזר שוב למרוץ, ניסה לעשות הכל על מנת לקבל את תמיכת חבריו ואת תמיכת ראש הממשלה ולא צלחה ידו. לתדהמתו, ניסה מר נתניהו להכניס מתמודד נוסף לזירה הממלכתית הגועשת, הלא הוא מר דוד לוי, דמות פוליטית אהובה, שלא עסקה במדמנה הפוליטית מזה זמן רב אולם, אבוי, הבין ראש הממשלה כי התמיכה במר לוי נמוכה מהמושג – "קלושה". מר לוי, עצמו, הודיע כי ישקול את הדברים בכובד ראש ואמר, כי במידה ומשרת נשיא המדינה מאחדת את העם, אכן ירוץ לנשיאות. כנראה שאף אחד מחבר יועציו, חבריו, ידידיו ומכריו, בני משפחתו וקרוביו הפוליטיים לא עדכן את מר לוי, כי משרת נשיאות המדינה רחוקה מלהיות מאחדת מחד ומאידך – אין בינה ובין איחוד העם כל קשר.
ספין נוסף שניסה ראש הממשלה לעשות, במיוחד לאור התנהלותו של נשיא המדינה הנוכחי, הינו השארת נשיא המדינה על כסאו במשך מספר חודשים נוסף ובינתיים, יעשו כל הניסיונות האפשריים לביטול מוסד הנשיאות. הדבר נדחה ברוב קולות, בכנסת ישראל, מקיר לקיר. הכותב מעלה שתי סיבות לכך. האחת, נשיא המדינה הנוכחי הוטס לכיוון כס הנשיאות ע"י ובידי חבריו לכנסת ישראל, אשר קיוו כי בכך ייעלם מהזירה הפוליטית ולא יסתובב להם בין הרגליים וימשיך עם תעתועיו. השנייה, היא בדיוק כמו הראשונה אלא בתוספת מה. האם יעלה על דעתכם כי חברי הכסת יאפשרו למישהו למנוע מהם את האפשרות לשגר את אחד מחבריהם כאשר יגיע לסף הסיבולת מבחינתם? אלא שגם נשיא המדינה הצטרף למקהלה וכמובן שסירב להישארותו על כס הנשיאות ולו יום אחד יותר. מבחינתו, אמר, יש לקיים הבטחה לציבור ונהלים. הוא נבחר למס' שנים קבוע ומדויק ועל כן, יש לכבד החלטה ונוהג זה. אלא מאי? שגם לנשיא המדינה כנראה בוער מבחינתו לעזוב את הכס. יכול להיות שקיבל הצעות לניהול משהו ברחבי העולם? כרגע, לפחות, עוד לא יודעים. מה שכן, הפוליטיקה בישראל תמיד בערה בו בפנים. מאוד יכול להיות שעינו נכספה לאווירה הפוליטית וכי על מנת לחזור אליה, הוא חייב לטפל בכמה דברים. כמו למשל – לבדוק את האהדה כלפיו מתוך כתלי הכנסת ולא משם, מבית הנשיא, שם הכל נראה מחויך.
האם יש לאפשר לציבור לבחור את הנשיא האהוד עליו? שהרי משרת הנשיאות הינה משרה ממלכתית, מייצגת, מאחדת ובעיקר – סמלית. כאן נכנסים בערבוביה פרמטרים של עלויות כספיות, יום חופש, מערכת בחירות מורכבת, מצולמת ומשודרת באמצעי התקשורת ועוד. הציבור אמנם בשל ובוגר לבחירת נשיא, אלא מה? מחד, עדיין תהיינה אלו בחירות פוליטיות, אלא שמטרתן משרה שאינה פוליטית. אם נשיא שייבחר ע"י הציבור בישראל אינו רשאי לפתוח את הפה ולהתבטא במשהו, שהרי בחירה זו תהא אך ורק לשם מתן כבוד מכיוון הציבור לאותו הנבחר אך מיותרת לחלוטין. מאידך, במידה וייבחר נשיא ע"י הציבור בישראל ואותו הנבחר ייאלץ שלא לעשות דבר, שהרי בחירה זו מיותרת לחלוטין ובמקרה הטוב, דומה ואף זהה לבחירת הנשיא ע"י חברי הכנסת, שוב, בעיקר, כאשר הנשיא נבחר לתפקידו הממלכתי והמייצג ואינו משתמש בכס הנשיאות כבמה לקידום כמה מרעיונותיו שאינם אהודים על הציבור, בלשון המעטה.
השאלה השנייה מעניינת לא פחות. האם לבחור נשיא שאינו מנוי על חברי הכנסת, לא בא ממחוזותיהם או בקיצור, "לא אכל אתם מאותו המסטינג". למרוץ לנשיאות השנה, הצטרפו שתי דמויות מעניינות. האחת ידועה פחות, השנייה ידועה יותר. הראשון, פרופ' דן שכטמן, פרופ' מחקר בפקולטה למדע והנדסה של חומרים בטכניון. לכימיה, בעל פרס נובל לכימיה ודמות מוכרת ומוערכת בעולם המדע. מבחינת פרופ' שכטמן, הכל פתוח והכל מותר. משרת נשיאות המדינה הינה משרה לשם כבוד ועל כן, הוא רואה בעצמו מועמד מתאים, דווקא מהסיבה שמעצמו, יש לו כבר את הכל. אלא מאי? עובדת היותו בעל פרס נובל לכימיה ודמות מוערכת בעולם המדע, אינה אומרת כי באופן אוטומטי, "ציבור" חברי הכנסת ייבחר בו, למרות אי אלו חתימות – או אולי כבר את כולן – גייס. פרופ' שכטמן ידע כבר להסתבך עם "המזרחים" שבעם, כאשר התבטא (בית ז'בוטינסקי, א', 17/02/14), כי "כדי לקיים את הנפש אנחנו צריכים משוררים, וציירים, וזמרים – לא רק מעדות המזרח. רצוי שיהיו זמרים אחרים", התבטאות שהקפיצה את זעמם של חברי כנסת מזרחיים, כמו גם כמה דמויות מעולם הזמר. פרופ' שכטמן התבטא גם נגד בחירת הנשיא בדרך המקובלת, קרי, ע"י חברי הכנסת, כאשר מתח ביקורת על שיטת בחירות זו. כעת, פרופ' שכטמן מתקשה להשיג את מס' החתימות הנדרש, למרות שאין ספק שהוא עושה הכל על מנת להגיע לשם.
לעומתו, השופטת בדימוס הגברת דורנר, לשעבר שופטת עליון וכיום נשיאת מועצת העיתונות בישראל, הינה דמות ידועה הרבה יותר בקרב פוליטיקאים וכמובן, בקרב עיתונאים. שמה נקשר לפרשת תביעת הדיבה נגד אילנה דיין בעניין סרן ר', תביעה שהוגשה בעקבות שידור תוכנית "עובדה" ובה כתבה על פרשת הריגת הילדה הפלשתינאית באזור מוצב גירית בדרום. השופט נועם סולברג פסק כי על דיין ו- "עובדה" להתנצל בפני סרן ר' ולפצותו בסכום של 300,000 ₪. אז נכנסה לתמונה הגברת דורנר וכנשיאת מועצת העיתונות דהיום וכשופטת בית המשפט העליון לשעבר, ביקשה לצרף את המועצה לטובת דיין. על מנת להבין את מצב העניינים ששרר שם, כדאי לקרוא את מאמרו של מתי גולן באתר "גלובס" מה- 9/7/2010, המתאר את השתלשלות העניינים הדי מביכה מבחינת הגב' דורנר, כאשר מחד ביקשה לנצל את מעמדה כנשיאת המועצה ומאידך – את מעמדה כשופטת עליון לשעבר ובכך להשפיע על החלטת חברי המועצה אלא שרוב חברי המועצה התנגדו לרעיון (שבעיקרו – הצטרפות המועצה כ- "ידיד" בית המשפט). התנהלות זו עוררה מדנים ופתחה תיבת פנדורה בתוך המועצה, כאשר חלק מחברי המועצה מאיימים לפנות לבג"צ נגד התנהלותה של הגב' דורנר בעניין זה. לאור עניינים אלו, נשאלת השאלה, האם יכולה ו/או ראויה הגב' דורנר לשמש כנשיאת מדינת ישראל? ממש לא.
הצגת מועמדות לנשיאות המדינה ע"י מי שאינו כרוך וחי את המערכת הפוליטית, כפי שקורה היום, הינו למעשה, מהלך התאבדותי, בו מנסה אדם להשפיע מבחוץ על מערכת שאינה אוהבת, בלשון המעטה, כל התערבות מבחוץ. מעבר לעניין הכספי, התדמיתי ועם כל הכבוד לנחיצות שבדבר ולכך שהציבור בישראל בשל להתמודדות אישיות שאינה פוליטית, אאוטסיידרית, מדינת ישראל, כמדינה וכישות, אינה בשלה לכך. יש לתקן תקנות, לתקן את החוק הקיים ואת הנהלים והתקנות הקשורות בו, להנהיג מערכת בחירות חיצונית, משודרת ומדוקלמת היטב, להעמיד תקציב לשם כך וכמובן להחליט עד כמה ייאלץ המתמודד להשקיע מכיסו ואם בכלל, עניין של חוסר במזומנים או אפשרויות כלכליות ימנע מהצגת מועמד ראוי, אף שאינו מעשירי העם, למרוץ לנשיאות. שאלות נוספות כמו תקופת צינון משירות צבאי ארוך בשנים, או היותו חבר מפלגה זו או אחרת. מה עם הרקע האישי שלו, הצגת קורות חיים, האם הוא בעל רקע פלילי? שאלות אלו ואחרות הנן כבדות משקל ואין להקל בהן. בסופו של דבר, על כס נשיא המדינה תשב דמות, שלא היינו רוצים לראותה מסובכת ונגועה בפלילים, או משהו דומה לזה.
והעיקר – יושר, ניקיון כפיים, חריצות, יופי פנימי. המערכת הפוליטית רחוקה מלהיות כזו. הלכלוך הנדבק במי שנכנס בשעריה, עוד בטרם ידע הציבור משהו עליו ועוד בטרם הרביץ בנו את תורתו, יכול להשבית שמחה מהאדם בעל עצבי הברזל החזקים ביותר. מה לגבי שקיפות? זה כבר עניין אוורירי יותר. אצל אחד המועמדים, פואד בן אליעזר, נחשפה עובדת היותו "חבר" במועדוני קזינו והימורים יוקרתיים בלונדון בתחקיר "עובדה". לא מהתקופה האחרונה. וגם לא סתם חבר. חבר מכובד. הדבר הרתיח את דמו כאשר נדרש לענות על שאלות מעניינות מאוד ונבחר הציבור שלנו, המבקש להיות נשיא, התפלא מדוע מפשפשים בעברו ובכלל, ע"פ דוברו, הוא "רק אכל במסעדה עם משפחתו". כל זאת בעת שכיהן בתפקידים בכירים בממשלת ישראל. מבחינת פואד, הדבר מעיד על ניסיון לסכל את מועמדותו לנשיאות המדינה וכי מבחינתו, אין ממש צורך בהסברים. אז… היכן השקיפות?
אצל מועמד אחר, מר מאיר שטרית, התגלה כי שילם לעוזרת הבית שלו סכום העומד על חצי מיליון ₪, ע"פ מקורות סכום נמוך בחצי. הסכום הזה, שהעלה גבות אצל מס' לא מבוטל של אנשים במדינה, הועבר לידי העוזרת כפיצוי או הסכמה כנגד תביעות כספיות מצד הגברת כנגד בני הזוג שטרית. כאן, הפליא מר שטרית באומרו כי אינו מתכוון להסביר את הנושא העלום וכי מבחינתו זוהי ירידה לחייו הפרטיים. למיותר לציין, כי כמו אצל כל מועמד לנשיאות, גם במקרה זה נדרשת שקיפות מוחלטת אצל מי שמבקש להיות האזרח מס' אחד במדינה ועוד יותר מזה מיותר לציין, כי מר שטרית היה ממזמן חושף ציפורניים עבות וארוכות ככל שהייתה מתבקשת שקיפות אצל כל נבחר ציבור שהוא, לאו דווקא רק אצל המועמדים לנשיאות וכי מר שטרית, היה טורח בכל מאודו לדרוש שקיפות מלאה או הסרת מועמדות ובכל מקרה, המועמד ו/או נבחר הציבור אשר היה נמנע מהשקיפות הנדרשת אצל מר שטרית, היה זוכה לחיצי ביקורתו. מה שאומר, נאה דורש. עזבו אותי לגבי המקיים.
אך האם די בכך? האם לצורך הנשיאה בכתר הנשיאות, די לציבור שנשיאו יהא חתן פרס נובל? או שופטת עליון בדימוס? היכן ההגעה ממקום יותר עממי והרבה יותר סובלני. שלא לדבר על ניקיון פוליטי? ואם ממקום יותר סובלני ועממי, מה יהא דינם של פליטות פה מחושבות ומי אמר שדווקא אצל האשכנזים מצויה נפש בריאה? חשבתי שנפש בריאה נמצא בגוף בריא. מסתבר, כנראה, שלאו דווקא.
מקור: http://oneg1.com/?p=421
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה