מאת: משה גלנץ
בכניסה למסעדת "אליז" המתין לי אברימי: "זוג או קוגל?" שאל. "כבר רבע שעה לא אכלתי צ'ולנט. אז שניכנס?" משה גלנץ בדק את הסצנה הכי חמה בחמישי בלילה ושב עם בטן מלאה בחוויות
(צילום: בועז בן ארי - חרדים 10)
"תסתלקו מכאן! שיקצה! פריצות! אוי וואי!", כך קידמו את פני בחמישי האחרון בהגיעי אל מחוץ למזנון הטשולנט מול לשטיבלך 'זכרון מוישה' בירושלים, שעתיים לערך לאחר שקיעת הירח בתחילתו של החודש. טוב, לא ממש קראו זאת לכבודי - למרות היותי חריג בנוף. הקריאות הרמות הופנו לעבר שתי בנות אמריקאיות דתיות בגיל העשרים, לבושות בצניעות ואלוהים עדי שהן שלא ניסו לעורר שום פרובוקציה אלא פשוט רצו לטעום מהזהב הנוזל – הטשולנט בחמישי בלילה – מאכל לעם סגולה יחד עם בני זוגם. אך מסתבר שכאן החוויה מותרת לגברים בלבד. רק מספר דקות קודם לכן, הילכתי בסמטאות השכונה מצייר את הישן והחדש. בוחן את האבן הירושלמית העתיקה שכבר ראתה הכול. מריח את ריח התבשילים הנידפים מחלונות הבתים, עת נשות השכונה מכינות מטעמים לכבוד שבת. מתעכב לרגע מול חצר ירושלמית שבשעה כה מאוחרת עמדה במרכזה זקנה עם מגב בידה – גורפת ללא הפסקה מים אל הרחוב, תוהה האם ביתה היה כה מלוכלך.
מוצא את עצמי מעריץ צמד חסידים שעמדו בפינת הרחוב דנים בתנועות ידיים סיבוביות על סוגיה שנלמדה בבית המדרש אבל הכול נשכח שניות לאחר מכן. סביבי עמדו עשרות קיצוניים שנבחו לעברינו. בתוך דקות ספורות התמלא פתח השטיבלך – בית התפילה, בכמאתיים גברים שבסך הכול באו להתפלל ערבית ומצאו עצמם כמעט מבלי משים בסערה שאין בינה ובין היהדות דבר. חצי שעה נתתי לעצמי להישאר, מתלבט האם אני נהנה או מזועזע מהסיטואציה, הרי ממתין לי עוד ערב ארוך. בסוף קינחתי בדובדבן ובקצפת, לנגד עיני הגיח חסיד אמיץ מתוך השטיבלך, התקרב בצעדים אל מי שעד לרגע זה זעק מגרונו הניחר שנסתלק והטיח בו שקית קטנה של מים, דואג לקרר קצת את הטמפרמנט - עד לאירוע הבא.
(צילום: בועז בן ארי - חרדים 10)
הרגשתי שאני חייב איזה צלחת צ'ולנט להירגע - המשכתי הלאה. פני היו מועדות כעת אל "צ'ולנט עולמי" – שם קצת יומרני אך השמועה מספרת ששם אמצא את מבוקשי. הרחובות הצרים שהובילו את רחוב מלכי ישראל, היו מלאים באברכים הממהרים לביתם ובבחורי ישיבה שיצאו לחפש תעסוקה לאחר שחמקו מהמשגיח שבטח תוהה "היכן הם בני?"
הגעתי אל המקום - רחוב אברמסקי – גרם מדרגות צר ומחתרתי הוביל אותי אל הקומה הראשונה. שם, מאחורי חלון בית ועליו דלפק חצי מאולתר, עמד המוכרן עם מצקת ביד. העפתי מבט אל התפריט – דף לבן, פונט אריאל, גודל 18, שהודבק ברישול. "מה תרצה?", שאל והוסיף כלאחר יד: "הגעת מאוחר, הבשרי כבר נגמר אבל אם תרצה יש פרווה". אישרתי. צלחת חד פעמית התמלאה ביציקה אחת והונחה על אדן החלון.
אחת מסודות ההבחנה של בחורי הישיבה על טעמו של הצ'ולנט והאם יצא מוצלח השבוע, ולא, אעפס נפגם, הוא גובהו של מגדל הצלחות שנותרו על השולחן. ככל שהערימה גבוהה יותר, התור ארוך יותר. התיישבתי. מפנה לעצמי מקום בין ערימת הצלחות ושאריות החלה שנשארו מהסועדים הקודמים. טעמים עזים של שעועית, גריסים, תפוחי אדמה ומי יודע מה עוד, מלאו את פי והתנפצו על דפנות החך. אומרים ש'"טועמיה חיים זכו", והמבינים מוסיפים: "אפילו בפרווה". התענגתי על כל ביס ותהיתי מדוע אין כאן הר של צלחות. בשיחה קצרצרה שניהלתי עם בעל המקום בין לקוח ללקוח, הסתבר שבכל ימות השבוע כאן הוא מתגורר, אך בחמישי בלילה המקום הופך למסעדה או בעצם לצ'ונטריידה בעלת שלושה סירים, האחד פרווה ועד שניים בשריים בהכשרים שונים – הרי איך אפשר שיתקיים הפסוק: 'וישבו שניהם יחדיו' אם האחד לא סומך על ההכשר של הרב מחפוד.
(צילום: בועז בן ארי - חרדים 10)
(צילום: בועז בן ארי - חרדים 10)
השתדלתי שלא להתמלא יותר מידי – יש לי עוד ערב ארוך וכדי לפנות מעט מקום התחלתי בהליכה מהירה לנ.צ הבא. קבעתי עם חבר למשימות מיוחדות שנפגש בבירת חיי הלילה של החרדים – שכונת בית ישראל הצמודה למאה שערים. השכונה שעד 67 היוותה הגבול המזרחי עם ירדן וספגה לא מעט אש, הפכה לשכונה המאכלסת בתוכה אלפי בחורי ישיבה ואברכים. ישיבת "מיר" - הישיבה הגדולה בעולם, מחזיקה בלא פחות מ-7000 תלמידים. לכן זה לא מפתיע שחנויות רבות לממכר מזון נפתחו באזור כדי לספק את רצונותיהם של לומדי התורה. אך בכל הקשור לזמני הפתיחה בשעות הלילה המאוחרות נתונות החנויות לעין בוחנת מצד הבד"צ. אחד מהחוקים של ההכשר החזק ביותר כיום – "בד"צ העדה החרדית", שבעל המקום לא יאפשר ישיבה במתחם המסעדה לאחר השעה 22:00, גם אם מדובר בסתם שווארמה משום חשש לפריצות. ישנה רק בעיה אחת, שכחו לספר למי שהחליט על כך שבשעה הזאת כל החברה, רק יוצאים לאכול וזוהי לדברי חז"ל, "גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה".
(צילום: בועז בן ארי - חרדים 10)
בכניסה למסעדת 'אליז' כבר המתין לי אברימי – "זוג או קוגל?" שאל. "כבר רבע שעה לא אכלתי צ'ולנט", "אז שניכנס?". מסעדת אליז הוקמה לפני כ-7 שנים על ידי שני אחים עוד לפני שחגגו 20, ובכל חמישי בלילה המקום מתמלא בסלבריטאים חרדיים, זוגות צעירים, תיירי השכונות החרדיות וכמובן תלמידי ישיבה רבים. יש אגדה שמספרת שעשרה סירי צ'ולנט ירדו לעולם ותשעה לקחה אליז אבל לפי כמות האנשים שעומדים פה מול הדלפק נראה שמדובר במספר כמעט כפול. הצטרפתי לשולחן הומה צעירים שלפי רמת הניתוחים הצבאיים והרעיונות לתגובה בחמאס שעפו בחלל האוויר, יכולה החבורה להחליף את פורום השביעיה בממשלה ללא כל קושי. הצטרפתי לדיון ונתתי לאברימי לעשות את העבודה. עוד לא הספקתי לשלב רגליים והשולחן, התמלא במגוון אוכל פולני, הונגרי וירושלמי, מכבד קצוץ דרך זני קוגל שונים ועד צלחת קרמיקה מהודרת מלאה בחמין אשכנזי לוהט, מסמן שסופ"ש אכן הגיע.
שעתיים אח"כ פתחתי את דלת הבית, שיכור ולא מיין, מנסה להאשים את השבוע החולף בעייפות שנפלה עלי, אך לדבר אחד מצאתי כוח – להכריז בחגיגיות: "השבת הזאת אנחנו הולכים על חלבי".
מקור
בכניסה למסעדת "אליז" המתין לי אברימי: "זוג או קוגל?" שאל. "כבר רבע שעה לא אכלתי צ'ולנט. אז שניכנס?" משה גלנץ בדק את הסצנה הכי חמה בחמישי בלילה ושב עם בטן מלאה בחוויות
(צילום: בועז בן ארי - חרדים 10)
"תסתלקו מכאן! שיקצה! פריצות! אוי וואי!", כך קידמו את פני בחמישי האחרון בהגיעי אל מחוץ למזנון הטשולנט מול לשטיבלך 'זכרון מוישה' בירושלים, שעתיים לערך לאחר שקיעת הירח בתחילתו של החודש. טוב, לא ממש קראו זאת לכבודי - למרות היותי חריג בנוף. הקריאות הרמות הופנו לעבר שתי בנות אמריקאיות דתיות בגיל העשרים, לבושות בצניעות ואלוהים עדי שהן שלא ניסו לעורר שום פרובוקציה אלא פשוט רצו לטעום מהזהב הנוזל – הטשולנט בחמישי בלילה – מאכל לעם סגולה יחד עם בני זוגם. אך מסתבר שכאן החוויה מותרת לגברים בלבד. רק מספר דקות קודם לכן, הילכתי בסמטאות השכונה מצייר את הישן והחדש. בוחן את האבן הירושלמית העתיקה שכבר ראתה הכול. מריח את ריח התבשילים הנידפים מחלונות הבתים, עת נשות השכונה מכינות מטעמים לכבוד שבת. מתעכב לרגע מול חצר ירושלמית שבשעה כה מאוחרת עמדה במרכזה זקנה עם מגב בידה – גורפת ללא הפסקה מים אל הרחוב, תוהה האם ביתה היה כה מלוכלך.
מוצא את עצמי מעריץ צמד חסידים שעמדו בפינת הרחוב דנים בתנועות ידיים סיבוביות על סוגיה שנלמדה בבית המדרש אבל הכול נשכח שניות לאחר מכן. סביבי עמדו עשרות קיצוניים שנבחו לעברינו. בתוך דקות ספורות התמלא פתח השטיבלך – בית התפילה, בכמאתיים גברים שבסך הכול באו להתפלל ערבית ומצאו עצמם כמעט מבלי משים בסערה שאין בינה ובין היהדות דבר. חצי שעה נתתי לעצמי להישאר, מתלבט האם אני נהנה או מזועזע מהסיטואציה, הרי ממתין לי עוד ערב ארוך. בסוף קינחתי בדובדבן ובקצפת, לנגד עיני הגיח חסיד אמיץ מתוך השטיבלך, התקרב בצעדים אל מי שעד לרגע זה זעק מגרונו הניחר שנסתלק והטיח בו שקית קטנה של מים, דואג לקרר קצת את הטמפרמנט - עד לאירוע הבא.
(צילום: בועז בן ארי - חרדים 10)
הרגשתי שאני חייב איזה צלחת צ'ולנט להירגע - המשכתי הלאה. פני היו מועדות כעת אל "צ'ולנט עולמי" – שם קצת יומרני אך השמועה מספרת ששם אמצא את מבוקשי. הרחובות הצרים שהובילו את רחוב מלכי ישראל, היו מלאים באברכים הממהרים לביתם ובבחורי ישיבה שיצאו לחפש תעסוקה לאחר שחמקו מהמשגיח שבטח תוהה "היכן הם בני?"
הגעתי אל המקום - רחוב אברמסקי – גרם מדרגות צר ומחתרתי הוביל אותי אל הקומה הראשונה. שם, מאחורי חלון בית ועליו דלפק חצי מאולתר, עמד המוכרן עם מצקת ביד. העפתי מבט אל התפריט – דף לבן, פונט אריאל, גודל 18, שהודבק ברישול. "מה תרצה?", שאל והוסיף כלאחר יד: "הגעת מאוחר, הבשרי כבר נגמר אבל אם תרצה יש פרווה". אישרתי. צלחת חד פעמית התמלאה ביציקה אחת והונחה על אדן החלון.
אחת מסודות ההבחנה של בחורי הישיבה על טעמו של הצ'ולנט והאם יצא מוצלח השבוע, ולא, אעפס נפגם, הוא גובהו של מגדל הצלחות שנותרו על השולחן. ככל שהערימה גבוהה יותר, התור ארוך יותר. התיישבתי. מפנה לעצמי מקום בין ערימת הצלחות ושאריות החלה שנשארו מהסועדים הקודמים. טעמים עזים של שעועית, גריסים, תפוחי אדמה ומי יודע מה עוד, מלאו את פי והתנפצו על דפנות החך. אומרים ש'"טועמיה חיים זכו", והמבינים מוסיפים: "אפילו בפרווה". התענגתי על כל ביס ותהיתי מדוע אין כאן הר של צלחות. בשיחה קצרצרה שניהלתי עם בעל המקום בין לקוח ללקוח, הסתבר שבכל ימות השבוע כאן הוא מתגורר, אך בחמישי בלילה המקום הופך למסעדה או בעצם לצ'ונטריידה בעלת שלושה סירים, האחד פרווה ועד שניים בשריים בהכשרים שונים – הרי איך אפשר שיתקיים הפסוק: 'וישבו שניהם יחדיו' אם האחד לא סומך על ההכשר של הרב מחפוד.
(צילום: בועז בן ארי - חרדים 10)
(צילום: בועז בן ארי - חרדים 10)
השתדלתי שלא להתמלא יותר מידי – יש לי עוד ערב ארוך וכדי לפנות מעט מקום התחלתי בהליכה מהירה לנ.צ הבא. קבעתי עם חבר למשימות מיוחדות שנפגש בבירת חיי הלילה של החרדים – שכונת בית ישראל הצמודה למאה שערים. השכונה שעד 67 היוותה הגבול המזרחי עם ירדן וספגה לא מעט אש, הפכה לשכונה המאכלסת בתוכה אלפי בחורי ישיבה ואברכים. ישיבת "מיר" - הישיבה הגדולה בעולם, מחזיקה בלא פחות מ-7000 תלמידים. לכן זה לא מפתיע שחנויות רבות לממכר מזון נפתחו באזור כדי לספק את רצונותיהם של לומדי התורה. אך בכל הקשור לזמני הפתיחה בשעות הלילה המאוחרות נתונות החנויות לעין בוחנת מצד הבד"צ. אחד מהחוקים של ההכשר החזק ביותר כיום – "בד"צ העדה החרדית", שבעל המקום לא יאפשר ישיבה במתחם המסעדה לאחר השעה 22:00, גם אם מדובר בסתם שווארמה משום חשש לפריצות. ישנה רק בעיה אחת, שכחו לספר למי שהחליט על כך שבשעה הזאת כל החברה, רק יוצאים לאכול וזוהי לדברי חז"ל, "גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה".
(צילום: בועז בן ארי - חרדים 10)
בכניסה למסעדת 'אליז' כבר המתין לי אברימי – "זוג או קוגל?" שאל. "כבר רבע שעה לא אכלתי צ'ולנט", "אז שניכנס?". מסעדת אליז הוקמה לפני כ-7 שנים על ידי שני אחים עוד לפני שחגגו 20, ובכל חמישי בלילה המקום מתמלא בסלבריטאים חרדיים, זוגות צעירים, תיירי השכונות החרדיות וכמובן תלמידי ישיבה רבים. יש אגדה שמספרת שעשרה סירי צ'ולנט ירדו לעולם ותשעה לקחה אליז אבל לפי כמות האנשים שעומדים פה מול הדלפק נראה שמדובר במספר כמעט כפול. הצטרפתי לשולחן הומה צעירים שלפי רמת הניתוחים הצבאיים והרעיונות לתגובה בחמאס שעפו בחלל האוויר, יכולה החבורה להחליף את פורום השביעיה בממשלה ללא כל קושי. הצטרפתי לדיון ונתתי לאברימי לעשות את העבודה. עוד לא הספקתי לשלב רגליים והשולחן, התמלא במגוון אוכל פולני, הונגרי וירושלמי, מכבד קצוץ דרך זני קוגל שונים ועד צלחת קרמיקה מהודרת מלאה בחמין אשכנזי לוהט, מסמן שסופ"ש אכן הגיע.
שעתיים אח"כ פתחתי את דלת הבית, שיכור ולא מיין, מנסה להאשים את השבוע החולף בעייפות שנפלה עלי, אך לדבר אחד מצאתי כוח – להכריז בחגיגיות: "השבת הזאת אנחנו הולכים על חלבי".
מקור
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה