חמאס השתמש במלט הישראלי למנהרות ובמלט זול לבתי התושבים
ראיד כפארנה, בעל חברת בטון ברצועה, מיטיב להסביר כיצד השיטה עבדה: ''התרגלנו לקנות את המלט הטורקי השחור הידוע בחוזקו, אבל הסוחרים הביאו לנו מלט בצבע צהוב בשקים שעליהם היה כתוב 'טורקי שאיכותו לא ידועה'. כשהבענו התנגדות, הסוחרים אמרו לנו שהצבע לא בעיה ושמדובר במלט חזק''. כפארנה מספר שלאחר ייצור הבטון עם המלט הצהוב התגלה כי איכות המוצר ירודה וחלשה בהשוואה למלט הטורקי. יצרן אחר בעזה של מוצרי בטון, סמיר אבו סתה, סיפר על שיטה נוספת להערים על היצרנים: הסוחרים היו שולחים מטען של שקי מלט כשהשקים שהיו גלויים לעין היו של המלט הטורקי, אך מתחתם הסתתרו שקים של המלט הפחות איכותי. מי שהיה מנסה להתלונן או להחזיר את המוצר היה מוצא עצמו במהרה מאוים על ידי אנשי הזרוע הצבאית של חמאס, ומושך חזרה את תלונתו מחשש להסתבך.
נושא המלט המזויף הטריד רבים ברצועה. חלק סיפרו לעיתונות כי הם הפסיקו לבנות בתים מחשש כי יקרסו במשך הזמן בשל הבטון הלקוי. אוסמה כחיל, יו''ר איגוד הקבלנים ברצועה, טוען כי בעבר אף הגיש בקשה רשמית לארגון הסיוע האמריקאי USAID כדי שיממן רכישת מכשירים לבדיקות איכות המלט שבו נעשה שימוש בעזה, וזאת נוכח ריבוי התלונות והחששות. בקשה שלא נענתה. נראה שאנשי המנהרות של חמאס לא היו זקוקים למכשור כדי לדעת איזה מלט איכותי ומהו המלט הפחות טוב, שאותו אפשרו לשווק ליצרני הבטון האזרחיים ברצועה.
אבל בכך לא מסתיימת הסוגיה, ושוב עולה השאלה האם קטאר וחמאס הערימו על ישראל ומצרים גם בנושא המלט? לפני כשנתיים אישרה ישראל לקטאר לממן פרויקטים לשיקום הרצועה בשווי 400 מיליון דולר. החלטה תמוהה משהו, נוכח תפקידה של קטאר בעולם הערבי כספונסרית הראשית של האחים המוסלמים.
בכל מקרה, לפי ההסכם, לצורך מימוש הפרויקטים של קטאר ברצועה (כמו סלילה מחדש של רחוב צלאח א־דין, סלילת כביש החוף ופרויקט מגורים על שם האמיר הקטארי בחאן יונס) הוכנס אליה בצורה מסודרת וגלויה דרך מעבר רפיח מלט שכונה ''צבאי'', מאחר שהועבר על ידי הצבא המצרי ממחסני אחת החברות הקבלניות הגדולות במצרים.
לפי העיתונאי העזתי השאם סאקאללה, ברגע שנכנס לרצועת עזה הפך המלט הצבאי לנכס בלעדי של אנשי חמאס. כל מטען המלט רוכז במקום אחד, הוא אובטח על ידי חמושים מטעם חמאס ואנשי התנועה היו אמונים על חלוקתו. מבחינה זו, חמאס היה בגדר החתול ששומר על השמנת. רק אנשי חמאס היו אלה שקבעו מי יכול לקבל מלט והם גם אלה שקבעו את המחיר. הקטארים לא ממש התעניינו לאן הולך המלט, וגם שאר חומרי הבניין שמימנו, אנשי חמאס יכלו לעשות בהם כבשלהם, וכך הם אכן עשו.
... מקור
ראיד כפארנה, בעל חברת בטון ברצועה, מיטיב להסביר כיצד השיטה עבדה: ''התרגלנו לקנות את המלט הטורקי השחור הידוע בחוזקו, אבל הסוחרים הביאו לנו מלט בצבע צהוב בשקים שעליהם היה כתוב 'טורקי שאיכותו לא ידועה'. כשהבענו התנגדות, הסוחרים אמרו לנו שהצבע לא בעיה ושמדובר במלט חזק''. כפארנה מספר שלאחר ייצור הבטון עם המלט הצהוב התגלה כי איכות המוצר ירודה וחלשה בהשוואה למלט הטורקי. יצרן אחר בעזה של מוצרי בטון, סמיר אבו סתה, סיפר על שיטה נוספת להערים על היצרנים: הסוחרים היו שולחים מטען של שקי מלט כשהשקים שהיו גלויים לעין היו של המלט הטורקי, אך מתחתם הסתתרו שקים של המלט הפחות איכותי. מי שהיה מנסה להתלונן או להחזיר את המוצר היה מוצא עצמו במהרה מאוים על ידי אנשי הזרוע הצבאית של חמאס, ומושך חזרה את תלונתו מחשש להסתבך.
נושא המלט המזויף הטריד רבים ברצועה. חלק סיפרו לעיתונות כי הם הפסיקו לבנות בתים מחשש כי יקרסו במשך הזמן בשל הבטון הלקוי. אוסמה כחיל, יו''ר איגוד הקבלנים ברצועה, טוען כי בעבר אף הגיש בקשה רשמית לארגון הסיוע האמריקאי USAID כדי שיממן רכישת מכשירים לבדיקות איכות המלט שבו נעשה שימוש בעזה, וזאת נוכח ריבוי התלונות והחששות. בקשה שלא נענתה. נראה שאנשי המנהרות של חמאס לא היו זקוקים למכשור כדי לדעת איזה מלט איכותי ומהו המלט הפחות טוב, שאותו אפשרו לשווק ליצרני הבטון האזרחיים ברצועה.
אבל בכך לא מסתיימת הסוגיה, ושוב עולה השאלה האם קטאר וחמאס הערימו על ישראל ומצרים גם בנושא המלט? לפני כשנתיים אישרה ישראל לקטאר לממן פרויקטים לשיקום הרצועה בשווי 400 מיליון דולר. החלטה תמוהה משהו, נוכח תפקידה של קטאר בעולם הערבי כספונסרית הראשית של האחים המוסלמים.
בכל מקרה, לפי ההסכם, לצורך מימוש הפרויקטים של קטאר ברצועה (כמו סלילה מחדש של רחוב צלאח א־דין, סלילת כביש החוף ופרויקט מגורים על שם האמיר הקטארי בחאן יונס) הוכנס אליה בצורה מסודרת וגלויה דרך מעבר רפיח מלט שכונה ''צבאי'', מאחר שהועבר על ידי הצבא המצרי ממחסני אחת החברות הקבלניות הגדולות במצרים.
לפי העיתונאי העזתי השאם סאקאללה, ברגע שנכנס לרצועת עזה הפך המלט הצבאי לנכס בלעדי של אנשי חמאס. כל מטען המלט רוכז במקום אחד, הוא אובטח על ידי חמושים מטעם חמאס ואנשי התנועה היו אמונים על חלוקתו. מבחינה זו, חמאס היה בגדר החתול ששומר על השמנת. רק אנשי חמאס היו אלה שקבעו מי יכול לקבל מלט והם גם אלה שקבעו את המחיר. הקטארים לא ממש התעניינו לאן הולך המלט, וגם שאר חומרי הבניין שמימנו, אנשי חמאס יכלו לעשות בהם כבשלהם, וכך הם אכן עשו.
... מקור
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה