יום ראשון, 10 באוגוסט 2014

כמה מילים על חוסר סולידריות בימינו.

במוצאי שבת, 16/5/1936, בשעה 21:00 בערב, הסתיימה הצגה בקולנוע 'אדיסון' הירושלמי. סמוך לפתח האולם ארבו 2 ערבים ובידם 'אקדוח אבטומטי'. עם הדלקת האורות ירו 5 יריות לתוך הקהל ושלושה אנשים מתו במקום. מובן שהמקרה זעזע את הישוב היהודי בארץ ישראל. למחרת ביום ראשון התקיימה הלוויה המונית רוויית כאב ויגון.

בשיטוט אחר עיתונות התקופה (ואין יותר מדי, משום שלמחרת ההלווייה נפטר נחום סוקולוב, מה שתפס את כל הכותרות) תפסה אותי הידיעה כי בהר הזיתים על פתח הקבר הספיד הרב משה בלוי, מנהיגה של תנועת אגודת-ישראל והעדה-החרדית (באותם ימים שני הגופים עדיין היו מאוחדים).


למי שלא יודע, קולנוע אדיסון היה סלע מחלוקת בין החרדים ל'חופשיים' בירושלים, ולמרות שהיה הסכם על 'אי חילול שבת', הכרטיסים נמכרו בשבת, והמקום בכללו גרם לכאב ראש גדול לחרדי ירושלים, הן בשל חילולי השבת והן בשל מפגעי הצניעות שהתקיימו בין כתליו.

ההרוגים לא נמנו על שורות החרדים ובכל זאת היה זה אך טבעי שלצד המספיד הראשי יצחק בן-צבי הספידו גם הרב מאיר בר אילן והרב משה בלוי. בעיתון 'קול ישראל' האגודאי צויין כי גם רבה החרדי של ירושלים, הרב יוסף צבי דושינסקי, השתתף בהלווייה.

זאת סולידריות יהודית.

לדמיין את הרב טוביה וייס, רבה הנוכחי של העדה החרדית, משתתף בהלוייה של חללי מלחמת צוק-איתן, נשמע לי כמו סרט בדיוני. בעצם, מה אני הולך רחוק כל כך? איפה גדולי הדור הליטאיים, האדמו"רים החסידיים ומנהיגי הציבור הספרדי? ובל נשכח שאין המדובר בחללי-הצגה אלא בצעירים שהקריבו את עצמם על קידוש השם למען קיומו של העם היהודי בארץ ישראל?!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה