טקס ההשבעה של הנשיא הנכנס ראובן ריבלין והפרידה מהנשיא היוצא שמעון פרס נערך באופן צנוע יחסית במשכן הכנסת. ״בשעה שחיילי צה"ל נלחמים סברנו שיש לקיים את האירוע במתכונת מצומצמת".
אירוע ההשבעה של הנשיא החדש ראובן ריבלין אמור היה להיות חגיגי הרבה יותר, אולם בשל המבצע המתנהל בימים אלה בעזה הוחלט לקיים טקס צנוע ומצומצם. האירוע החל בטקס משמר הכבוד לנשיא הנבחר ברחבת הכנסת במתכונת מצומצמת, במהלכו ריבלין הניח את הזר המסורתי בכניסה לכנסת בגל עד המיוחד לזכר חללי צה"ל.
לאחר מכן התכנסו הנשיא היוצא שמעון פרס, הנשיא הנכנס ריבלין, ראש הממשלה בנימין נתניהו ויושב ראש הכנסת יולי אדלשטיין בלשכתו של היו"ר למפגש מסורתי לפני ההשבעה במליאה שתיערך במלואה וכמתוכנן. זאת למעט חברי הכנסת הערבים מהמפלגות הערביות שהחרימו את טקס ההשבעה. הקוקטייל החגיגי שהיה אמור להתקיים בוטל בשל המצב. האירוע הינו גם אירוע הפרידה מהנשיא היוצא שמעון פרס שמסיים היום את תפקידו לאחר 7 שנים.
הנשיא הנכנס ראובן ריבלין חזר אחר דברי יו"ר הכנסת ונשמע אמונים למדינת ישראל. לאחריהם חבש כיפה חדשה לראשו ובירך עליה ברכת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". לאחר מכן נשמעו תרועות החצוצרות וכל מליאת הכנסת הכריזה "יחי מדינת ישראל, יחי יחי יחי", לאחר מכן נשא הנשיא הנבחר את דבריו.
"אלוהינו ואלוהי אבותינו היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל. הורם- מה שיאמרו. הבינם- מה שידברו. השיבם- מה שישאלו. עיני עמך - בם תלויות. בתפילה זאת, ביראה ובענווה, אני ניגש בשמכם ובמצוותכם, למלא באמונה את תפקידי כנשיאה העשירי של מדינת ישראל". כך פתח הנשיא הנכנס ריבלין את נאומו בטקס הצהרת האמונים.
"אנו מתכנסים כאן היום כאשר עינינו נשואות בדאגה אל חיילי צה"ל הניצבים בשעה זו דרוכים ונכונים להגן על אזרחי ישראל, ביבשה, באוויר ובים. אנו מתכנסים כאן היום לא רק על פי חוק, אלא במסר ברור לאויבנו, לא יכולתם לנו, ולא תוכלו לנו. אנו נחושים להמשיך ולהגן על סדרי השלטון, ועל אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מחבלי חמאס יכולים להתחפר במחילות, לירות מתוך בתי-ספר, להשתמש באזרחים כבמגן חי. אך הטרור לא יסיג את רגלינו; לא יחליש את רוחנו; ולא יפגע באמונתנו בצדקת הדרך".
הנשיא הנכנס פנה לקהילה הבינלאומית ואמר כי "איננו נלחמים בעם הפלסטיני ואין לנו מלחמה באסלאם- אנחנו נלחמים בטרור. זהו טרור אכזרי ורצחני ששם לו למטרה להשמיד, להרוג ולאבד לא רק אנשים, אלא את האנושיות עצמה. בעוד אנחנו משתמשים בטילים כדי להגן על אזרחים, הם משתמשים באזרחים כדי להגן על טילים". ריבלין חיזק את ידי אזרחי ישראל ואת תושבי קו העימות וציין כי רק בימים אלה "כולנו מתחילים להבין את גודל ההתמודדות שהיא מנת חלקכם יום יום, שנה שנה". ריבלין פנה לראשי הערים והמועצות האזוריות שהגיעו אל הטקס ואמר כי בסופו של המבצע "נידרש, לערוך חשבון נפש נוקב על העול שנשאתם לבדכם: חברתית, כלכלית ומדינית, בתקופה הארוכה הזאת. עמידתכם האיתנה לאורך השנים היא מופת עבורנו".
ריבלין פנה אל קודמו בתפקיד, הנשיא פרס, וסיפר על השבעתו לפני שבע שנים "עמדת על דוכן זה וסיפרת שלא חלמת להיות נשיא. 'חלומי כנער', כך אמרת, 'היה להיות רועה צאן או משורר של כוכבים'. חלומך, כבוד הנשיא, התגשם. אתה היית לנו לרועה של תקווה ולמשורר של חזון. קשרת את גורלך בגורלו של העם הזה, ותמיד, ביקשת להקדים אותו בצעד. בשמי ובשם העם בישראל, אני רוצה להודות לך על חיים שלמים, חיי דור ודור, שנשאת ועוד תישא בעול העם הזה".
ריבלין סיפר לקהל, זיכרונות משנות ילדותו, המבטאים את יסודותיו. "בבית הוריי נשמתי את הרוח האנושית. ינקתי את המסורת היהודית, את ההדר והתגר הז'בוטינסקאי. אך מעל הכול למדתי להקשיב, לכבד את אמונתו של האחר ולהכיר בכאבו. בבית שלמדתי מבלי היכולת להקשיב נמנעת היכולת ללמוד; ומבלי היכולת ללמוד נמנעת האפשרות לתקן. כיושב ראש הכנסת, ישבתי באולם המליאה שעות רבות. לפעמים מול נואם אחד, שהשמיע את נהמת ליבו. לא תמיד היה לי קל. לא פעם ההקשבה הזאת עלתה לי במאמץ רב ותוך חירוק שיניים, לא פעם היא אף עלתה לי במחיר אישי וציבורי. באותם רגעים, עמדה לנגד עיניי, דמותו של אבי".
הנשיא החדש פנה אל חברי הכנסת ואמר "כל עוד ישבתי כאן, הייתה לי הזכות להקשיב ולהכריע. מרגע בחירתי לנשיא, ניטלה ממני היכולת להכריע, אך היא נותרה בידיכם. הכנסת היא מקור עוצמתה וחיוניותה של הדמוקרטיה הישראלית. בידכם לחרוץ גורלות, ולקבוע את עתידו של העם הזה. אבל, זכרו- שחובת ההכרעה מותנית בחובת ההקשבה".
לאחר מכן סיפר ריבלין על תקופת מלחמת העולם השנייה במהלכה חשש היישוב היהודי בארץ בגלל התקדמות צבאו של הגנרל הנאצי רומל לעבר תעלת סואץ. "על מרפסת ירושלמית ישב אבי עם שני ידידיו, האחד בן למשפחת נשאשיבי המוסלמית, והשני בן למשפחת פרג' הנוצרית. בידידות אמת הם פונים לאבא ואומרים לו, ריבלין, לכם אין מה לדאוג, גם אם הגרמנים יגיעו, אנחנו נגן עליכם. אבא, הישיר מבט אל השניים, ואמר: 'מונטגומרי ינצח, אנחנו ננצח, ורומל יובס. תקום כאן מדינה יהודית, ובמדינה שלנו אני לא אצטרך להגן עליכם-כי אתם תהיו אזרחים שותפים ושווים'".
"בשעות הכי קשות" המשיך "וגם כנגד כל הסיכויים, זאת החברה שחלמנו לבנות. חברה שכל מרכיביה, חרדים וחילונים, ערבים ויהודים, וותיקים ועולים, נושאים יחד באחריות לבניינה, ולוקחים חלק שווה בעיצוב דמותה ועתידה. חברה שנאבקת ביד אחת על קיומה, ובידה השנייה חותרת לשותפות, לסובלנות ולשוויון, נבחנת כאן, במדינת ישראל. היא נבחנת לא כאשר אתה מוקף ידידים אלא כאשר אתה מוקף אויבים; היא נבחנת לא כאשר אתה נדרש לכבד את האחר החי עשרות אלפי קילומטרים ממך- אלא כאשר האחר הזה, הוא שכנך. כאשר אתה והוא יחד באותה סירה". הוא אמר כי החוסן החברתי של ישראל איננו חוק טבע, וכי "גם בעת הזאת אסור לעצום עין בפני קיצונות ואלימות שהרימו את ראשן המכוער בתוכנו. עלינו להבין את כי שתיקה פירושה שוויתרנו על החלום; ששכחנו לשם מה ובשם מה שבנו למולדתנו".
לבסוף סיפר הנשיא ריבלין על משפחתו שעלתה לארץ בשנת 1809 במצוות הגאון מווילנה לבנות את הארץ ולקבל פני משיח. "בלהט הציפייה לבואו נהגו בני משפחתי לישון בנעליהם. דרוכים ונכונים לקראתו, שמא יגיע באישון ליל. הם לא זכו לראות משיח בימיהם, אך מעולם לא חלצו את נעליהם. הם ידעו, שגם אם הנס לא יתרחש בדורם, התקווה לבואו, הדריכות לקראתו, הן המחויבות שלהם והירושה שלהם, לבניהם אחריהם".
"שערו בנפשכם" אמר ריבלין "מה היה קורה, אילו הציונים הראשונים שבנו את הארץ, שפרצו את החומות, וייבשו את הביצות, היו חולצים את נעליהם: אילו היו מפסיקים לקוות, מפסיקים לבנות ולסמן את הדרך. לאורך ההיסטוריה עמדו לצידנו, האמונה, אורך הרוח, וכושר העמידה של העם היהודי. מעולם לא וויתרנו על התקווה, מתוך אמונה תמה, שאם לא נצליח היום, נצליח מחר, ואם לא מחר, מחרתיים. כי היה לנו אורך הרוח להבין שהמחר המיוחל הזה בוא יבוא. מעולם לא וויתרנו על התקווה, מתוך ידיעה שזוהי המחויבות לדורות הבאים. להעביר הלאה את התקווה, האמונה, להניח את אבני הבניין ולסמן את הדרך".
בהמשך אמר הנשיא כי "העם היהודי הוכיח שהוא רץ למרחקים ארוכים. אלפיים שנים חיכינו לשוב למולדתנו, והיום אנחנו יושבים לבטח במדינת ישראל. יום יבוא, והטרור החשוך ימוגר מן הארץ. יום יבוא, ונשב כאן גם בשקט ובשלום זה עם זה, יום יבוא וייכון שלום בין ישראל ובין כל שכנותיה. אז כמו היום, גם בימי הסער ומעומק הכאב, איננו חולצים את נעלינו. איננו מוותרים על התקווה לבנות פה את החברה עליה חלמנו, נמשיך להניח את אבני הבניין, נמשיך לסמן את הדרך. זוהי המחויבות שלנו לבנינו ולבנותינו, זוהי המחויבות שלנו לדורות שיבואו".
ריבלין סיכם ופנה אל אזרחי ישראל "עם כניסתי למשכן נשיאי ישראל בימים קשים אלה עומד אני בפניכם בענווה ומתפלל שלא אכשל בתפקידי. להרבות הקשבה בינינו, לקדם שותפות בתוכנו, לטעת תקווה בליבנו, בלב כולנו. זוהי תפילתי, זוהי משימתי, זוהי שליחותי. תחי מדינת ישראל".
הנשיא פרס פתח בתודה "על הזכות שהענקתם לי לשרת את המדינה ואת אזרחיה במשך שבע שנים. אין זכות גדולה מזו – תודה". הוא שיבח את מדינת ישראל על קיבוץ בניה, הפרחת השממה והקימה מהחורבן. "עם זאת, לבנות מדינה הבונה את עצמה, מדינה נושאת ערכים ומתנהלת באורח דמוקרטי, מדינה ללא אוצרות טבע שהפיקה מעצמה אוצרות אדם, הון אנוש העולה ביבוליו על מעיינות נפט ומכרות זהב, מדינה שקמה מגרעין היסטורי והייתה למדינה מצטיינת גם בעולם המדעי החדש".
"אני נפרד מתפקידי מבלי להיפרד מאמונתי. אשרת את המדינה כנושא אמונה עמוקה, שישראל תהא מדינת מופת" הבטיח פרס והוסיף כי עם ישראל שילם מחירים כבדים "זו זכות גדולה להיות אזרח בין אזרחים שידעו עָמָל וחרדה. אנו עם בראשיתי, שבראשיתו מתחדשת כל פעם מחדש. עדיין ישנו עולם לֵתָקֵן. גם אם נישאר המעט שבעמים. גם אם נשמש מטרה לאנשי זָדוֹן- לא נסטה ממורשתנו המוסרית. לא שערתי שבימים האחרונים לכהונתי אֵלֵך, כפי שנהגתי ללכת, לנחם משפחות שכולות. דמעה בעינם. ואמונה בליבם".
הנשיא היוצא פרס דיבר על מבצע "צוק איתן" שמתנהל בימים אלה בעזה ואמר "לא תיארתי לעצמי שגם הפעם לאחר שספגנו טילים, שנועדו לפגוע בחיי אזרחים דורשי טוב ולאחר שחשפנו מנהרות רצח מוסתרות, שמשמשות לחדירה ללב יישובים אזרחים ולהמטיר אש על אימהות וילדים - נצטרך להתריע באוזני העולם על סכנת הטירוף הטרוריסטי. הטרור מנסה לשפוך את דמינו, ובפועל גורם לנהרות דם הזורמים בחוצות עמו. מעולם לא פורר מיעוט קטן כזה, את רקמת חיי עמים שלמים. שלח באכזריות תינוקות לשמש מגן לפשעיו. חמאס שוב הכניס את מאות אלפי אזרחי עזה לשדה אש ומוות. הטרוריסטים הפכו את עזה, לטרגדיה מעשה אדם".
פרס התייחס לתכנית ההתנתקות מעזה ואמר כי "לימים פינינו אותה מרצוננו מנוכחות ישראלית ואף סייענו לה להשתקם. לרוע המזל, לרוע מזלה, השתלטו עליה קנאים טרוריסטים, שנטלו את האמצעים שנועדו לשיקומה, והשקיעו אותם במנגנוני טרור ורצח. אין ישראל אויבת של תושבי עזה, נהפוך הוא, ישראל בנתה את מעבר ארז כדי לפתוח שער אליה. מעולם לא פתחנו באש נגד עזה - השבנו אש רק כאשר האש נפתחה נגדנו. השתלטנו על המחבלים כדי להבטיח את שלום אזרחינו. הם גם התאכזרו לבני עמם בגוזלם מזונם של תינוקות כדי לפרנס את הטרור המדיני שלהם. הם זרעו מוות וקצרו מוות. הם כפו על ילדיהם לשמש כמגני אש, ושלחו אותם להישרף באש. אני חוזר ואומר הערבים אינם אויבים בעינינו".
"חמאס יורה ואינו מסוגל להשיב על שתי שאלות פשוטות. מה הסיבה ליריותיו? הרי עזה אינה תחת כיבוש. והיא פתוחה כשהיא אינה יורה. מה ברצונם להשיג? כאשר למדו שאפשר להשיג דברים בלי אש ולהפסיד כשפותחים באש. זה 68 שנים שהטרור מביא נזק לעמו. הוא לא ניצח באף מערכה. הוא הביא רק שכול לאזרחים והרס לרצועה. אין לו תשובות והוא אינו מפיק לקחים.
פרס הוסיף כי אין די בניצחון צבאי "כי אין בטחון קבע, ללא שלום קבע. עָם היודע לנצח במלחמות, ידע גם להביא שלום לבניו. גם כאשר השלום נראה כמתחמק מידינו, ידינו אמונות דיין כדי להשיגו - ראינו זאת בעבר. אני זוכר שהיו מומחים שאמרו שמצרים לעולם לא תחתום איתנו שלום. שירדן לא תחתום שלום עם ישראל לפני שסוריה תעשה זאת. על מנת להבטיח את עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ישראל אימצה את הפתרון המושתת על שתי מדינות לשני עמים. מדינה יהודית-ישראל, ומדינה ערבית לפלסטינים. פתרון זה מקובל גם על רוב עמי העולם, ועל רוב בעולם הערבי".
לבסוף פנה פרס לחברי הכנסת ואמר כי בא לומר שלום כאזרח וכאדם שחלומו לא פג. "כאדם שלמד מניסיון שגודלה של המציאות בישראל עולה על החלום שיצר אותה בטרם קמה. אני נפרד מתפקידי כנשיא אבל לא מחובתי כאזרח. הייתי נשיא אוהב את עמו. ומעתה אני אזרח מאוהב בעמו. לא אוותר על זכותי לשרת את העם ואת המדינה. אפעל באמונה עמוקה להמשיך ולתרום לבניינה. שישראל תדע ביטחון ותדע שלום. ידידי, ראובן ריבלין ,נשיאה הנבחר של ישראל. הידד לך - אני מאחל לך שתשרת את העם כדרכך הטובה. כליבך הטוב. כפניך המאירות. יש בך מן המצופה מנשיא. אני בטוח שתצליח בדרכך ותחזק את עתידה של מדינת ישראל".
מוקדם יותר, נפתח טקס ההשבעה בתרועת חצוצרות, ולאחריה יו"ר הכנסת אדלשטיין פתח את נאומו בברכת "מי שברך" לשלום חיילי צה"ל ואמר דברי חיזוק ללוחמים בחזית ותנחומים למשפחות הנופלים. "יצאנו למערכה צודקת מאין כמותה שמטרתה להביא לקצה, את הפגיעה המתמשכת בחיי אזרחים ישראלים".
אדלשטיין נפרד מפרס ואמר כי הוא איש של מחנה ומנהיג של מפלגה. "כשהושבעת לתפקיד נשיא המדינה, סיפרת על תפילת 'כל נדרי' המרטיטה של סבך, ועל נחישותך להמשיך ולהאמין. 'האדם מזקין', כך אמרת, 'אבל האמונה לא'. מאז נבחרת, הנחלת כבוד ויוקרה למוסד הנשיאות. מדינת ישראל כולה הייתה גאה בך. בעוד ימים אחדים, ובפעם הראשונה אחרי עשרות שנים, אתה שב להיות אזרח מן המניין. עם עזיבתך את המערכת הציבורית, אנו מאחלים לך עוד שנים רבות של עשייה ברוכה".
לאחר מכן פנה אדלשטיין אל הנשיא הנבחר ריבלין וסיפר כי במשך שתי קדנציות עמד בראש הכנסת "בלא חשש ובלא מורא הבעת את עמדותיך בנושאים העומדים על הפרק, תוך הקפדה מרבית לנהוג בחבריך וביריביך בכבוד ובלא משוא פנים. אזרחי ישראל, להוציא שוליים קיצוניים, מחכים לרגע שבו נוכל לשוב ולפתח בתוכנו חיים בצוותא ובדו-קיום. ואכן, המערכה הזאת תעבור, ועל כתפיך תוטל המשימה הקשה מכול: לעסוק באיחוי הקרעים והשברים של החברה הישראלית כולה".
אדלשטיין סיים וסיפר כי בחילופי משמרות בבית המקדש, היה המשמר היוצא מברך את המשמר הנכנס, בזו הלשון: "מי ששיכן את שמו בבית הזה, ישכין ביניכם אהבה, אחווה, שלום ורעות". "זוהי גם תפילתי כאן היום" הוסיף יו"ר הכנסת "מי ייתן וישכנו בינינו אהבה, אחווה, שלום ורעות".
 |
| כיפה חדשה נשיא חדש שהחיינו. |
אירוע ההשבעה של הנשיא החדש ראובן ריבלין אמור היה להיות חגיגי הרבה יותר, אולם בשל המבצע המתנהל בימים אלה בעזה הוחלט לקיים טקס צנוע ומצומצם. האירוע החל בטקס משמר הכבוד לנשיא הנבחר ברחבת הכנסת במתכונת מצומצמת, במהלכו ריבלין הניח את הזר המסורתי בכניסה לכנסת בגל עד המיוחד לזכר חללי צה"ל.
לאחר מכן התכנסו הנשיא היוצא שמעון פרס, הנשיא הנכנס ריבלין, ראש הממשלה בנימין נתניהו ויושב ראש הכנסת יולי אדלשטיין בלשכתו של היו"ר למפגש מסורתי לפני ההשבעה במליאה שתיערך במלואה וכמתוכנן. זאת למעט חברי הכנסת הערבים מהמפלגות הערביות שהחרימו את טקס ההשבעה. הקוקטייל החגיגי שהיה אמור להתקיים בוטל בשל המצב. האירוע הינו גם אירוע הפרידה מהנשיא היוצא שמעון פרס שמסיים היום את תפקידו לאחר 7 שנים.
הנשיא הנכנס ראובן ריבלין חזר אחר דברי יו"ר הכנסת ונשמע אמונים למדינת ישראל. לאחריהם חבש כיפה חדשה לראשו ובירך עליה ברכת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". לאחר מכן נשמעו תרועות החצוצרות וכל מליאת הכנסת הכריזה "יחי מדינת ישראל, יחי יחי יחי", לאחר מכן נשא הנשיא הנבחר את דבריו.
 |
| היוצא והנכנס כמו בבית המקדש |
"אלוהינו ואלוהי אבותינו היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל. הורם- מה שיאמרו. הבינם- מה שידברו. השיבם- מה שישאלו. עיני עמך - בם תלויות. בתפילה זאת, ביראה ובענווה, אני ניגש בשמכם ובמצוותכם, למלא באמונה את תפקידי כנשיאה העשירי של מדינת ישראל". כך פתח הנשיא הנכנס ריבלין את נאומו בטקס הצהרת האמונים.
"אנו מתכנסים כאן היום כאשר עינינו נשואות בדאגה אל חיילי צה"ל הניצבים בשעה זו דרוכים ונכונים להגן על אזרחי ישראל, ביבשה, באוויר ובים. אנו מתכנסים כאן היום לא רק על פי חוק, אלא במסר ברור לאויבנו, לא יכולתם לנו, ולא תוכלו לנו. אנו נחושים להמשיך ולהגן על סדרי השלטון, ועל אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מחבלי חמאס יכולים להתחפר במחילות, לירות מתוך בתי-ספר, להשתמש באזרחים כבמגן חי. אך הטרור לא יסיג את רגלינו; לא יחליש את רוחנו; ולא יפגע באמונתנו בצדקת הדרך".
הנשיא הנכנס פנה לקהילה הבינלאומית ואמר כי "איננו נלחמים בעם הפלסטיני ואין לנו מלחמה באסלאם- אנחנו נלחמים בטרור. זהו טרור אכזרי ורצחני ששם לו למטרה להשמיד, להרוג ולאבד לא רק אנשים, אלא את האנושיות עצמה. בעוד אנחנו משתמשים בטילים כדי להגן על אזרחים, הם משתמשים באזרחים כדי להגן על טילים". ריבלין חיזק את ידי אזרחי ישראל ואת תושבי קו העימות וציין כי רק בימים אלה "כולנו מתחילים להבין את גודל ההתמודדות שהיא מנת חלקכם יום יום, שנה שנה". ריבלין פנה לראשי הערים והמועצות האזוריות שהגיעו אל הטקס ואמר כי בסופו של המבצע "נידרש, לערוך חשבון נפש נוקב על העול שנשאתם לבדכם: חברתית, כלכלית ומדינית, בתקופה הארוכה הזאת. עמידתכם האיתנה לאורך השנים היא מופת עבורנו".
ריבלין פנה אל קודמו בתפקיד, הנשיא פרס, וסיפר על השבעתו לפני שבע שנים "עמדת על דוכן זה וסיפרת שלא חלמת להיות נשיא. 'חלומי כנער', כך אמרת, 'היה להיות רועה צאן או משורר של כוכבים'. חלומך, כבוד הנשיא, התגשם. אתה היית לנו לרועה של תקווה ולמשורר של חזון. קשרת את גורלך בגורלו של העם הזה, ותמיד, ביקשת להקדים אותו בצעד. בשמי ובשם העם בישראל, אני רוצה להודות לך על חיים שלמים, חיי דור ודור, שנשאת ועוד תישא בעול העם הזה".
 |
| נשיא ירושלמי לכל העם |
ריבלין סיפר לקהל, זיכרונות משנות ילדותו, המבטאים את יסודותיו. "בבית הוריי נשמתי את הרוח האנושית. ינקתי את המסורת היהודית, את ההדר והתגר הז'בוטינסקאי. אך מעל הכול למדתי להקשיב, לכבד את אמונתו של האחר ולהכיר בכאבו. בבית שלמדתי מבלי היכולת להקשיב נמנעת היכולת ללמוד; ומבלי היכולת ללמוד נמנעת האפשרות לתקן. כיושב ראש הכנסת, ישבתי באולם המליאה שעות רבות. לפעמים מול נואם אחד, שהשמיע את נהמת ליבו. לא תמיד היה לי קל. לא פעם ההקשבה הזאת עלתה לי במאמץ רב ותוך חירוק שיניים, לא פעם היא אף עלתה לי במחיר אישי וציבורי. באותם רגעים, עמדה לנגד עיניי, דמותו של אבי".
הנשיא החדש פנה אל חברי הכנסת ואמר "כל עוד ישבתי כאן, הייתה לי הזכות להקשיב ולהכריע. מרגע בחירתי לנשיא, ניטלה ממני היכולת להכריע, אך היא נותרה בידיכם. הכנסת היא מקור עוצמתה וחיוניותה של הדמוקרטיה הישראלית. בידכם לחרוץ גורלות, ולקבוע את עתידו של העם הזה. אבל, זכרו- שחובת ההכרעה מותנית בחובת ההקשבה".
לאחר מכן סיפר ריבלין על תקופת מלחמת העולם השנייה במהלכה חשש היישוב היהודי בארץ בגלל התקדמות צבאו של הגנרל הנאצי רומל לעבר תעלת סואץ. "על מרפסת ירושלמית ישב אבי עם שני ידידיו, האחד בן למשפחת נשאשיבי המוסלמית, והשני בן למשפחת פרג' הנוצרית. בידידות אמת הם פונים לאבא ואומרים לו, ריבלין, לכם אין מה לדאוג, גם אם הגרמנים יגיעו, אנחנו נגן עליכם. אבא, הישיר מבט אל השניים, ואמר: 'מונטגומרי ינצח, אנחנו ננצח, ורומל יובס. תקום כאן מדינה יהודית, ובמדינה שלנו אני לא אצטרך להגן עליכם-כי אתם תהיו אזרחים שותפים ושווים'".
"בשעות הכי קשות" המשיך "וגם כנגד כל הסיכויים, זאת החברה שחלמנו לבנות. חברה שכל מרכיביה, חרדים וחילונים, ערבים ויהודים, וותיקים ועולים, נושאים יחד באחריות לבניינה, ולוקחים חלק שווה בעיצוב דמותה ועתידה. חברה שנאבקת ביד אחת על קיומה, ובידה השנייה חותרת לשותפות, לסובלנות ולשוויון, נבחנת כאן, במדינת ישראל. היא נבחנת לא כאשר אתה מוקף ידידים אלא כאשר אתה מוקף אויבים; היא נבחנת לא כאשר אתה נדרש לכבד את האחר החי עשרות אלפי קילומטרים ממך- אלא כאשר האחר הזה, הוא שכנך. כאשר אתה והוא יחד באותה סירה". הוא אמר כי החוסן החברתי של ישראל איננו חוק טבע, וכי "גם בעת הזאת אסור לעצום עין בפני קיצונות ואלימות שהרימו את ראשן המכוער בתוכנו. עלינו להבין את כי שתיקה פירושה שוויתרנו על החלום; ששכחנו לשם מה ובשם מה שבנו למולדתנו".
לבסוף סיפר הנשיא ריבלין על משפחתו שעלתה לארץ בשנת 1809 במצוות הגאון מווילנה לבנות את הארץ ולקבל פני משיח. "בלהט הציפייה לבואו נהגו בני משפחתי לישון בנעליהם. דרוכים ונכונים לקראתו, שמא יגיע באישון ליל. הם לא זכו לראות משיח בימיהם, אך מעולם לא חלצו את נעליהם. הם ידעו, שגם אם הנס לא יתרחש בדורם, התקווה לבואו, הדריכות לקראתו, הן המחויבות שלהם והירושה שלהם, לבניהם אחריהם".
"שערו בנפשכם" אמר ריבלין "מה היה קורה, אילו הציונים הראשונים שבנו את הארץ, שפרצו את החומות, וייבשו את הביצות, היו חולצים את נעליהם: אילו היו מפסיקים לקוות, מפסיקים לבנות ולסמן את הדרך. לאורך ההיסטוריה עמדו לצידנו, האמונה, אורך הרוח, וכושר העמידה של העם היהודי. מעולם לא וויתרנו על התקווה, מתוך אמונה תמה, שאם לא נצליח היום, נצליח מחר, ואם לא מחר, מחרתיים. כי היה לנו אורך הרוח להבין שהמחר המיוחל הזה בוא יבוא. מעולם לא וויתרנו על התקווה, מתוך ידיעה שזוהי המחויבות לדורות הבאים. להעביר הלאה את התקווה, האמונה, להניח את אבני הבניין ולסמן את הדרך".
בהמשך אמר הנשיא כי "העם היהודי הוכיח שהוא רץ למרחקים ארוכים. אלפיים שנים חיכינו לשוב למולדתנו, והיום אנחנו יושבים לבטח במדינת ישראל. יום יבוא, והטרור החשוך ימוגר מן הארץ. יום יבוא, ונשב כאן גם בשקט ובשלום זה עם זה, יום יבוא וייכון שלום בין ישראל ובין כל שכנותיה. אז כמו היום, גם בימי הסער ומעומק הכאב, איננו חולצים את נעלינו. איננו מוותרים על התקווה לבנות פה את החברה עליה חלמנו, נמשיך להניח את אבני הבניין, נמשיך לסמן את הדרך. זוהי המחויבות שלנו לבנינו ולבנותינו, זוהי המחויבות שלנו לדורות שיבואו".
ריבלין סיכם ופנה אל אזרחי ישראל "עם כניסתי למשכן נשיאי ישראל בימים קשים אלה עומד אני בפניכם בענווה ומתפלל שלא אכשל בתפקידי. להרבות הקשבה בינינו, לקדם שותפות בתוכנו, לטעת תקווה בליבנו, בלב כולנו. זוהי תפילתי, זוהי משימתי, זוהי שליחותי. תחי מדינת ישראל".
 |
| בענווה אשרת אתכם |
הנשיא פרס פתח בתודה "על הזכות שהענקתם לי לשרת את המדינה ואת אזרחיה במשך שבע שנים. אין זכות גדולה מזו – תודה". הוא שיבח את מדינת ישראל על קיבוץ בניה, הפרחת השממה והקימה מהחורבן. "עם זאת, לבנות מדינה הבונה את עצמה, מדינה נושאת ערכים ומתנהלת באורח דמוקרטי, מדינה ללא אוצרות טבע שהפיקה מעצמה אוצרות אדם, הון אנוש העולה ביבוליו על מעיינות נפט ומכרות זהב, מדינה שקמה מגרעין היסטורי והייתה למדינה מצטיינת גם בעולם המדעי החדש".
"אני נפרד מתפקידי מבלי להיפרד מאמונתי. אשרת את המדינה כנושא אמונה עמוקה, שישראל תהא מדינת מופת" הבטיח פרס והוסיף כי עם ישראל שילם מחירים כבדים "זו זכות גדולה להיות אזרח בין אזרחים שידעו עָמָל וחרדה. אנו עם בראשיתי, שבראשיתו מתחדשת כל פעם מחדש. עדיין ישנו עולם לֵתָקֵן. גם אם נישאר המעט שבעמים. גם אם נשמש מטרה לאנשי זָדוֹן- לא נסטה ממורשתנו המוסרית. לא שערתי שבימים האחרונים לכהונתי אֵלֵך, כפי שנהגתי ללכת, לנחם משפחות שכולות. דמעה בעינם. ואמונה בליבם".
הנשיא היוצא פרס דיבר על מבצע "צוק איתן" שמתנהל בימים אלה בעזה ואמר "לא תיארתי לעצמי שגם הפעם לאחר שספגנו טילים, שנועדו לפגוע בחיי אזרחים דורשי טוב ולאחר שחשפנו מנהרות רצח מוסתרות, שמשמשות לחדירה ללב יישובים אזרחים ולהמטיר אש על אימהות וילדים - נצטרך להתריע באוזני העולם על סכנת הטירוף הטרוריסטי. הטרור מנסה לשפוך את דמינו, ובפועל גורם לנהרות דם הזורמים בחוצות עמו. מעולם לא פורר מיעוט קטן כזה, את רקמת חיי עמים שלמים. שלח באכזריות תינוקות לשמש מגן לפשעיו. חמאס שוב הכניס את מאות אלפי אזרחי עזה לשדה אש ומוות. הטרוריסטים הפכו את עזה, לטרגדיה מעשה אדם".
פרס התייחס לתכנית ההתנתקות מעזה ואמר כי "לימים פינינו אותה מרצוננו מנוכחות ישראלית ואף סייענו לה להשתקם. לרוע המזל, לרוע מזלה, השתלטו עליה קנאים טרוריסטים, שנטלו את האמצעים שנועדו לשיקומה, והשקיעו אותם במנגנוני טרור ורצח. אין ישראל אויבת של תושבי עזה, נהפוך הוא, ישראל בנתה את מעבר ארז כדי לפתוח שער אליה. מעולם לא פתחנו באש נגד עזה - השבנו אש רק כאשר האש נפתחה נגדנו. השתלטנו על המחבלים כדי להבטיח את שלום אזרחינו. הם גם התאכזרו לבני עמם בגוזלם מזונם של תינוקות כדי לפרנס את הטרור המדיני שלהם. הם זרעו מוות וקצרו מוות. הם כפו על ילדיהם לשמש כמגני אש, ושלחו אותם להישרף באש. אני חוזר ואומר הערבים אינם אויבים בעינינו".
"חמאס יורה ואינו מסוגל להשיב על שתי שאלות פשוטות. מה הסיבה ליריותיו? הרי עזה אינה תחת כיבוש. והיא פתוחה כשהיא אינה יורה. מה ברצונם להשיג? כאשר למדו שאפשר להשיג דברים בלי אש ולהפסיד כשפותחים באש. זה 68 שנים שהטרור מביא נזק לעמו. הוא לא ניצח באף מערכה. הוא הביא רק שכול לאזרחים והרס לרצועה. אין לו תשובות והוא אינו מפיק לקחים.
פרס הוסיף כי אין די בניצחון צבאי "כי אין בטחון קבע, ללא שלום קבע. עָם היודע לנצח במלחמות, ידע גם להביא שלום לבניו. גם כאשר השלום נראה כמתחמק מידינו, ידינו אמונות דיין כדי להשיגו - ראינו זאת בעבר. אני זוכר שהיו מומחים שאמרו שמצרים לעולם לא תחתום איתנו שלום. שירדן לא תחתום שלום עם ישראל לפני שסוריה תעשה זאת. על מנת להבטיח את עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ישראל אימצה את הפתרון המושתת על שתי מדינות לשני עמים. מדינה יהודית-ישראל, ומדינה ערבית לפלסטינים. פתרון זה מקובל גם על רוב עמי העולם, ועל רוב בעולם הערבי".
לבסוף פנה פרס לחברי הכנסת ואמר כי בא לומר שלום כאזרח וכאדם שחלומו לא פג. "כאדם שלמד מניסיון שגודלה של המציאות בישראל עולה על החלום שיצר אותה בטרם קמה. אני נפרד מתפקידי כנשיא אבל לא מחובתי כאזרח. הייתי נשיא אוהב את עמו. ומעתה אני אזרח מאוהב בעמו. לא אוותר על זכותי לשרת את העם ואת המדינה. אפעל באמונה עמוקה להמשיך ולתרום לבניינה. שישראל תדע ביטחון ותדע שלום. ידידי, ראובן ריבלין ,נשיאה הנבחר של ישראל. הידד לך - אני מאחל לך שתשרת את העם כדרכך הטובה. כליבך הטוב. כפניך המאירות. יש בך מן המצופה מנשיא. אני בטוח שתצליח בדרכך ותחזק את עתידה של מדינת ישראל".
מוקדם יותר, נפתח טקס ההשבעה בתרועת חצוצרות, ולאחריה יו"ר הכנסת אדלשטיין פתח את נאומו בברכת "מי שברך" לשלום חיילי צה"ל ואמר דברי חיזוק ללוחמים בחזית ותנחומים למשפחות הנופלים. "יצאנו למערכה צודקת מאין כמותה שמטרתה להביא לקצה, את הפגיעה המתמשכת בחיי אזרחים ישראלים".
אדלשטיין נפרד מפרס ואמר כי הוא איש של מחנה ומנהיג של מפלגה. "כשהושבעת לתפקיד נשיא המדינה, סיפרת על תפילת 'כל נדרי' המרטיטה של סבך, ועל נחישותך להמשיך ולהאמין. 'האדם מזקין', כך אמרת, 'אבל האמונה לא'. מאז נבחרת, הנחלת כבוד ויוקרה למוסד הנשיאות. מדינת ישראל כולה הייתה גאה בך. בעוד ימים אחדים, ובפעם הראשונה אחרי עשרות שנים, אתה שב להיות אזרח מן המניין. עם עזיבתך את המערכת הציבורית, אנו מאחלים לך עוד שנים רבות של עשייה ברוכה".
לאחר מכן פנה אדלשטיין אל הנשיא הנבחר ריבלין וסיפר כי במשך שתי קדנציות עמד בראש הכנסת "בלא חשש ובלא מורא הבעת את עמדותיך בנושאים העומדים על הפרק, תוך הקפדה מרבית לנהוג בחבריך וביריביך בכבוד ובלא משוא פנים. אזרחי ישראל, להוציא שוליים קיצוניים, מחכים לרגע שבו נוכל לשוב ולפתח בתוכנו חיים בצוותא ובדו-קיום. ואכן, המערכה הזאת תעבור, ועל כתפיך תוטל המשימה הקשה מכול: לעסוק באיחוי הקרעים והשברים של החברה הישראלית כולה".
אדלשטיין סיים וסיפר כי בחילופי משמרות בבית המקדש, היה המשמר היוצא מברך את המשמר הנכנס, בזו הלשון: "מי ששיכן את שמו בבית הזה, ישכין ביניכם אהבה, אחווה, שלום ורעות". "זוהי גם תפילתי כאן היום" הוסיף יו"ר הכנסת "מי ייתן וישכנו בינינו אהבה, אחווה, שלום ורעות".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה