יחידת הקבורה בצה"ל מעכלת את הימים הקשים: "המראות חוזרים"
תחת מטחי פצמ"רים חיילים אלו נאלצו בחודש האחרון לערוך את ההליך הקשה של זיהוי החללים שנפלו בלחימה, לפני מסירת הבשורה המרה. "המראות חוזרים אליך", הם אומרים, "זה מטען שנשאר"
תחת מטחי פצמ"רים חיילים אלו נאלצו בחודש האחרון לערוך את ההליך הקשה של זיהוי החללים שנפלו בלחימה, לפני מסירת הבשורה המרה. "המראות חוזרים אליך", הם אומרים, "זה מטען שנשאר"
אבירם זינו 
"כשהטלפון האדום מצלצל ומודיעים לך שהם בדרך, אתה מבין שתוך חצי שעה מהרגע שהם יגיעו, החיים של אמא אחת, שישנה עכשיו, ישתנו. שעולמה של משפחה עומד להיחרב".
במילים האלה מתאר סמ"ר אבי מימרן, חייל ביחידת הקבורה של פיקוד הדרום (היק"פ), את הרגע הקשה ביותר במהלך עבודתו. רגע, שכמותו, למרבה הצער, היו לא מעט בחודש האחרון. התפקיד שלו וחבריו ליחידה הוא לערוך זיהוי ודאי וסופי של חללי צה"ל, שנפלו במערכה, רגע לפני שההודעה המרה נמסרת למשפחותיהם.
היחידה, שהיא חלק מהרבנות הצבאית הראשית, כוללת מספר פלוגות שעוסקות בשלושה תחומים עיקריים: חללי אויב, זיהוי וקבורה. בחודש האחרון, מאז תחילת מבצע "צוק איתן", שתי פלוגות זיהוי של היחידה, המורכבות מחיילי מילואים, התמקמו בחניון רעים בנגב ובמחנה יפתח שבגבול עזה, שם הם עובדים במקרים רבים תחת אש, כשהם בתוך מתקן ממוגן. "יש כאן חבר׳ה מגובשים", אומר סרן ירוחם טורנר, "כמו משפחה. עברנו יחד לא מעט מבצעים קשים".
"רצון לעזור, לסייע, להרגיש שייכות" חיילי יחידת הקבורה החרדית של צה"ל, צילום: אלוני מור
חיילי היחידה, שעוברים בשגרה קורסים בנושאים של טביעות אצבע וקורסי רענון בנושאים הלכתיים, אחראים הלכה למעשה על הליך הזיהוי של חללי צה"ל (חליטה). חיילי פלוגת הזיהוי הם רובם חרדים, חובשי כיפות שחורות ובעלי משפחות. הם למדו בישיבות הנחשבות ביותר, הם מתגוררים בשכונות חרדיות וילדיהם מתחנכים במוסדות הלימוד של המגזר. באזרחות הם בעלי מקצוע - מנהלי חברות, אנשי תקשורת, מחשבים, כספים וחינוך.
"בחרתי בשירות בתפקיד הזה מתוך רצון לעזור, לסייע, להרגיש שייכות", מספר טורנר. "אני, כמו רוב מי שמשרתים כאן, התגייסתי אחרי החתונה, אבל שירתתי שלוש שנים מלאות. הרגשתי שאם אני לא לומד ורוצה לצאת לעבוד, אני צריך קודם להתגייס. בסביבה החרדית שלנו לא מדובר במשהו חריג. יש אצלנו עוד רבים כמוני שרואים את החשיבות בגיוס".
איך הרגשת בתקופה של הסערה סביב גיוס החרדים?
"כעסתי מאוד. החברה החרדית עברה תהליכים משמעותיים, ויש רבים שרצו להתגייס, אבל דווקא הבלגן הזה יצר אצלם אנטי, וגרם לציבור שלם להסתגר בתוך עצמו. אני מאמין שבהידברות היה אפשר להשיג יותר. יש המון מוטיבציה בקרב צעירים חרדים, ואני מאמין שהמבצע הזה יפתח מחדש את האפשרויות בפני חרדים שרצו להתגייס, ושהדיבורים על גיוס חרדים הרחיקו אותם".
לא רוצים ששמועות ירוצו
מרגע הישמע צלצולו מבשר הרעות של הטלפון האדום, הם נערכים. "מודיעים לך מתוך השטח כשיש הרוג או פצוע במצב קשה-אנוש", מספר מימרן. "אתה מתחיל להיערך וברגע שניתן מוציאים את החלל מהשטח ואנחנו בעצם עוברים מתחילים את תהליך הזיהוי. לפי הגישה ההלכתית הראשונה, על מנת לזהות את החלל, יש צורך בשני עדים, בדרך כלל שני חברים מהפלוגה, שאמורים להכיר אותו טוב".
"כשהטלפון האדום מצלצל אתה מבין שעולמה של משפחה עומד להיחרב". צילום: אלוני מור
איך הם מתמודדים עם הסיטואציה הקשה?
טורנר: "באים לכאן חיילים מהקרב כדי לזהות את החברים שלהם, והם מתפרקים. זה הליך מאוד קשה. הם קודם כל עוברים ריכוך, אנחנו מסבירים לחיילים מה הם הולכים לעבור ומנסים לחזק אותם. הם רואים את הגופה רק אחרי ניקוי וכיסוי החלקים הפגועים. רגע לפני שהם נכנסים אנחנו שואלים אותם לשמם ולמידת היכרותם עם החלל. בתוך כל הקושי והכאב, צריך לוודא את הזיהוי ולבדוק שהחייל באמת מסתכל על החלל".
"לפעמים הם מתפרקים לגמרי", מוסיף מימרן. "אתה רואה גברים שנלחמו לפני רגע, נשברים. לפעמים הם מבקשים להיתמך על ידי השליש או השלישה שליוו אותם. גם בבתי חולים נפטרים אנשים רבים, אבל פה מדובר במוות של ילדים, שרק התחילו את החיים".
לאחר זיהוי החלל על ידי חבריו, נוקטים החיילים בפעולה נוספת לזיהוי - על פי טביעות אצבע. "הזיהוי על ידי החברים לא מספיק לחליטה, לקביעת הזיהוי הוודאי, כי לפעמים החיילים מגיעים מונחים מראש, כי אומרים להם את מי הם צריכים לזהות", מסביר מימרן. "לפעמים הם מגיעים מבולבלים ולכן צריך כלי נוסף לזיהוי. המטרה שלנו היא שמירה על כבוד המת, ואנחנו רוצים כמה שפחות להיזקק לבדיקות מורכבות שיחללו את כבודו".
טביעות האצבע נשלחות למעבדה של משרד הביטחון בראשות יהושע אשכנזי ותוך דקות ייערך חיפוש במאגר, שבסופו יעלה שמו של החלל. השם מועבר לפלוגת הזיהוי ומוצלב מול השם שעלה בזיהוי הראשוני.
"אנחנו מנסים להחיש את התהליך כמה שניתן", אומר מימרן. "אנחנו לא רוצים לאפשר לשמועות לרוץ. במקביל לתהליך הזיהוי, צוותים של קצין העיר יוצאים לכיוון ביתו של החלל. המטרה היא שתוך חצי שעה מרגע הוצאת החללים מהשטח, המשפחה כבר תקבל את ההודעה לאחר זיהוי ודאי".
במהלך "צוק איתן", היו לא פעם תקריות קשות, שבעקבותיהן לא התאפשר לזהות את החללים בהליך הרגיל. במקרים כאלה נשלחים החללים למרכז איסוף נתוני החללים בצריפין, שם מתבצעות בדיקות די-אן-איי או באמצעות השיניים. במקרים מורכבים יותר, כמו הפגיעה בנגמ"שׁ בסג'עיה, בעקבותיה נהרגו שבעה חיילי גולני, הממצאים בשטח נשלחו למכון לרפואה משפטית.
"היו חיילים שלא יכלו עוד" חיילי היחידה. צילום: אלוני מור
בסוף התהליך, החלל נעטף, כשהוא לבוש במדים, וכך הוא עתיד להיקבר. "זה נחשב מות קדושים", אומר טורנר. "צריך להביא לקבורה הכל, כולל שאריות דם. יש פסוק בתורה שאומר ׳וניקיתי דמם לא ניקיתי׳, והכוונה היא שמי שנהרג על קידוש השם, כלומר בגלל היותו יהודי, הוא קדוש ולכן הדם שלו ובגדיו הספוגים בדמו, צריכים להיות מובאים לקבורה יחד איתו".
בסוף התהליך העצוב, נוהגים חיילי היחידה להתכנס סביב החלל ולבקש סליחה. "אנחנו מבקשים ממנו מחילה אם פגענו בו או עשינו הליך מיותר", מתאר את התהליך מימרן. "אנחנו אומרים פסוקים שנאמרים בלוויות ולבסוף נוטלים ידיים".
"כשהטלפון האדום מצלצל ומודיעים לך שהם בדרך, אתה מבין שתוך חצי שעה מהרגע שהם יגיעו, החיים של אמא אחת, שישנה עכשיו, ישתנו. שעולמה של משפחה עומד להיחרב".
במילים האלה מתאר סמ"ר אבי מימרן, חייל ביחידת הקבורה של פיקוד הדרום (היק"פ), את הרגע הקשה ביותר במהלך עבודתו. רגע, שכמותו, למרבה הצער, היו לא מעט בחודש האחרון. התפקיד שלו וחבריו ליחידה הוא לערוך זיהוי ודאי וסופי של חללי צה"ל, שנפלו במערכה, רגע לפני שההודעה המרה נמסרת למשפחותיהם.
היחידה, שהיא חלק מהרבנות הצבאית הראשית, כוללת מספר פלוגות שעוסקות בשלושה תחומים עיקריים: חללי אויב, זיהוי וקבורה. בחודש האחרון, מאז תחילת מבצע "צוק איתן", שתי פלוגות זיהוי של היחידה, המורכבות מחיילי מילואים, התמקמו בחניון רעים בנגב ובמחנה יפתח שבגבול עזה, שם הם עובדים במקרים רבים תחת אש, כשהם בתוך מתקן ממוגן. "יש כאן חבר׳ה מגובשים", אומר סרן ירוחם טורנר, "כמו משפחה. עברנו יחד לא מעט מבצעים קשים".
"רצון לעזור, לסייע, להרגיש שייכות" חיילי יחידת הקבורה החרדית של צה"ל, צילום: אלוני מור
חיילי היחידה, שעוברים בשגרה קורסים בנושאים של טביעות אצבע וקורסי רענון בנושאים הלכתיים, אחראים הלכה למעשה על הליך הזיהוי של חללי צה"ל (חליטה). חיילי פלוגת הזיהוי הם רובם חרדים, חובשי כיפות שחורות ובעלי משפחות. הם למדו בישיבות הנחשבות ביותר, הם מתגוררים בשכונות חרדיות וילדיהם מתחנכים במוסדות הלימוד של המגזר. באזרחות הם בעלי מקצוע - מנהלי חברות, אנשי תקשורת, מחשבים, כספים וחינוך.
"בחרתי בשירות בתפקיד הזה מתוך רצון לעזור, לסייע, להרגיש שייכות", מספר טורנר. "אני, כמו רוב מי שמשרתים כאן, התגייסתי אחרי החתונה, אבל שירתתי שלוש שנים מלאות. הרגשתי שאם אני לא לומד ורוצה לצאת לעבוד, אני צריך קודם להתגייס. בסביבה החרדית שלנו לא מדובר במשהו חריג. יש אצלנו עוד רבים כמוני שרואים את החשיבות בגיוס".
איך הרגשת בתקופה של הסערה סביב גיוס החרדים?
"כעסתי מאוד. החברה החרדית עברה תהליכים משמעותיים, ויש רבים שרצו להתגייס, אבל דווקא הבלגן הזה יצר אצלם אנטי, וגרם לציבור שלם להסתגר בתוך עצמו. אני מאמין שבהידברות היה אפשר להשיג יותר. יש המון מוטיבציה בקרב צעירים חרדים, ואני מאמין שהמבצע הזה יפתח מחדש את האפשרויות בפני חרדים שרצו להתגייס, ושהדיבורים על גיוס חרדים הרחיקו אותם".
לא רוצים ששמועות ירוצו
מרגע הישמע צלצולו מבשר הרעות של הטלפון האדום, הם נערכים. "מודיעים לך מתוך השטח כשיש הרוג או פצוע במצב קשה-אנוש", מספר מימרן. "אתה מתחיל להיערך וברגע שניתן מוציאים את החלל מהשטח ואנחנו בעצם עוברים מתחילים את תהליך הזיהוי. לפי הגישה ההלכתית הראשונה, על מנת לזהות את החלל, יש צורך בשני עדים, בדרך כלל שני חברים מהפלוגה, שאמורים להכיר אותו טוב".
"כשהטלפון האדום מצלצל אתה מבין שעולמה של משפחה עומד להיחרב". צילום: אלוני מור
איך הם מתמודדים עם הסיטואציה הקשה?
טורנר: "באים לכאן חיילים מהקרב כדי לזהות את החברים שלהם, והם מתפרקים. זה הליך מאוד קשה. הם קודם כל עוברים ריכוך, אנחנו מסבירים לחיילים מה הם הולכים לעבור ומנסים לחזק אותם. הם רואים את הגופה רק אחרי ניקוי וכיסוי החלקים הפגועים. רגע לפני שהם נכנסים אנחנו שואלים אותם לשמם ולמידת היכרותם עם החלל. בתוך כל הקושי והכאב, צריך לוודא את הזיהוי ולבדוק שהחייל באמת מסתכל על החלל".
"לפעמים הם מתפרקים לגמרי", מוסיף מימרן. "אתה רואה גברים שנלחמו לפני רגע, נשברים. לפעמים הם מבקשים להיתמך על ידי השליש או השלישה שליוו אותם. גם בבתי חולים נפטרים אנשים רבים, אבל פה מדובר במוות של ילדים, שרק התחילו את החיים".
לאחר זיהוי החלל על ידי חבריו, נוקטים החיילים בפעולה נוספת לזיהוי - על פי טביעות אצבע. "הזיהוי על ידי החברים לא מספיק לחליטה, לקביעת הזיהוי הוודאי, כי לפעמים החיילים מגיעים מונחים מראש, כי אומרים להם את מי הם צריכים לזהות", מסביר מימרן. "לפעמים הם מגיעים מבולבלים ולכן צריך כלי נוסף לזיהוי. המטרה שלנו היא שמירה על כבוד המת, ואנחנו רוצים כמה שפחות להיזקק לבדיקות מורכבות שיחללו את כבודו".
טביעות האצבע נשלחות למעבדה של משרד הביטחון בראשות יהושע אשכנזי ותוך דקות ייערך חיפוש במאגר, שבסופו יעלה שמו של החלל. השם מועבר לפלוגת הזיהוי ומוצלב מול השם שעלה בזיהוי הראשוני.
"אנחנו מנסים להחיש את התהליך כמה שניתן", אומר מימרן. "אנחנו לא רוצים לאפשר לשמועות לרוץ. במקביל לתהליך הזיהוי, צוותים של קצין העיר יוצאים לכיוון ביתו של החלל. המטרה היא שתוך חצי שעה מרגע הוצאת החללים מהשטח, המשפחה כבר תקבל את ההודעה לאחר זיהוי ודאי".
במהלך "צוק איתן", היו לא פעם תקריות קשות, שבעקבותיהן לא התאפשר לזהות את החללים בהליך הרגיל. במקרים כאלה נשלחים החללים למרכז איסוף נתוני החללים בצריפין, שם מתבצעות בדיקות די-אן-איי או באמצעות השיניים. במקרים מורכבים יותר, כמו הפגיעה בנגמ"שׁ בסג'עיה, בעקבותיה נהרגו שבעה חיילי גולני, הממצאים בשטח נשלחו למכון לרפואה משפטית.
"היו חיילים שלא יכלו עוד" חיילי היחידה. צילום: אלוני מור
בסוף התהליך, החלל נעטף, כשהוא לבוש במדים, וכך הוא עתיד להיקבר. "זה נחשב מות קדושים", אומר טורנר. "צריך להביא לקבורה הכל, כולל שאריות דם. יש פסוק בתורה שאומר ׳וניקיתי דמם לא ניקיתי׳, והכוונה היא שמי שנהרג על קידוש השם, כלומר בגלל היותו יהודי, הוא קדוש ולכן הדם שלו ובגדיו הספוגים בדמו, צריכים להיות מובאים לקבורה יחד איתו".
בסוף התהליך העצוב, נוהגים חיילי היחידה להתכנס סביב החלל ולבקש סליחה. "אנחנו מבקשים ממנו מחילה אם פגענו בו או עשינו הליך מיותר", מתאר את התהליך מימרן. "אנחנו אומרים פסוקים שנאמרים בלוויות ולבסוף נוטלים ידיים".
עבודת קודש
אפשר להניח שהמראות והזיכרונות משירות המילואים לא עוזבים את חיילי היחידה, גם הרבה אחרי שהם חוזרים לחייהם האזרחיים. "זה מטען שנשאר, מראות שחוזרים אליך", אומר טורנר. "כל אחד מביא את החוסן הפנימי שלו ולכל אחד יש את הכלים שלו להתמודד. מה שמחזיק אותי זו הידיעה שאנחנו עוסקים בעבודת קודש, בשליחות.
כל חלל של צה"ל שנהרג בהגנה על מדינת ישראל הוא קדוש. זו זכות שנבחרנו לבצע את השליחות הזו. לא תמצא פה מי שיסכים לעזוב את התפקיד ולעבור להיות משגיח כשרות. מצד שני, היו לא מעט חיילים שלא יכלו עוד. ב'עופרת יצוקה' היינו 50 חיילים ביחידה. עכשיו אנחנו 14".
אתם מתעניינים בסיפור החיים של החללים או מעדיפים לשמור על ריחוק?
מימרן: "אני פחות בקיא בסיפורים של האנשים, מבחירה. אני בוחר שלא לדעת מי זה, לא להיחשף. זה במילא קשה מאוד רגשית. פעם אחת ראיתי סרט שנעשה על אחד החיילים שזיהינו והיה לי מאוד קשה עם זה".
חבריו ליחידה דווקא מספרים שהם מחפשים פרטים על החללים באינטרנט. "אני מתחיל לבדוק מי זה, מה כתוב עליו, נכנס לפייסבוק", מספר אחד מהם. טורנר, אחד מהחיילים הוותיקים ביחידה, מספר כי באחת הפעמים החליט לנסוע לנחם משפחה: "נסעתי כל הדרך וכשהגעתי נעמדתי מחוץ לבית המשפחה. פשוט לא יכולתי להיכנס. אחרי כמעט חצי שעה בחוץ חזרתי על עקבותיי".
יש רגע שהיה קשה במיוחד?
טורנר: "טיפלתי בחלל, ופתאום הבחנתי בטבעת שעל היד שלו. פתאום זה הכה בי - שיש משפחה שמחכה לו, אישה, אולי ילדים. אני בעצמי נשוי, אז אני מבין את גודל האחריות. היה לי מאוד קשה עם זה, זה פתאום שובר אותך".
אתם משתפים את המשפחה בקשיים?
"לא", עונים כולם באופן נחרץ, "אנחנו חוסכים את זה מהם. הנשים של רובנו נמצאות בבית עם הילדים וממילא צריכות להתמודד לבד, כשהן גם דואגות כל הזמן, כי יורים לפה פצמ"רים ללא הפסקה".
יש רגעים שמחים בעבודה שלכם?
"כשמקבלים התראה על כך שיש פצוע קשה, אבל בסופו של דבר הוא נשלח לבית החולים ולא לכאן, ואחרי שבוע הוא מתעורר בבית החולים, זה ממלא אותך כוח", אומר מימרן.
בסוף הריאיון הם מבקשים להזכיר את משפחת כהן מנתיבות, שמאז תחילת המבצע דואגת להם. "צריך לומר מילה טובה לאיתמר ואודליה כהן, שיודעים שאנחנו מקפידים על כשרות מהדרין, ומגיעים כל יום, גם בשבת, ודואגים לנו לארוחה מלאה", אומר טורנר, "כולל הכל, מהאבטיח והפיצוחים ועד לחלות ולמנות עיקריות. זו משפחה שדואגת לנו ומחבקת אותנו. הם ראויים להערכה".
אפשר להניח שהמראות והזיכרונות משירות המילואים לא עוזבים את חיילי היחידה, גם הרבה אחרי שהם חוזרים לחייהם האזרחיים. "זה מטען שנשאר, מראות שחוזרים אליך", אומר טורנר. "כל אחד מביא את החוסן הפנימי שלו ולכל אחד יש את הכלים שלו להתמודד. מה שמחזיק אותי זו הידיעה שאנחנו עוסקים בעבודת קודש, בשליחות.
כל חלל של צה"ל שנהרג בהגנה על מדינת ישראל הוא קדוש. זו זכות שנבחרנו לבצע את השליחות הזו. לא תמצא פה מי שיסכים לעזוב את התפקיד ולעבור להיות משגיח כשרות. מצד שני, היו לא מעט חיילים שלא יכלו עוד. ב'עופרת יצוקה' היינו 50 חיילים ביחידה. עכשיו אנחנו 14".
אתם מתעניינים בסיפור החיים של החללים או מעדיפים לשמור על ריחוק?
מימרן: "אני פחות בקיא בסיפורים של האנשים, מבחירה. אני בוחר שלא לדעת מי זה, לא להיחשף. זה במילא קשה מאוד רגשית. פעם אחת ראיתי סרט שנעשה על אחד החיילים שזיהינו והיה לי מאוד קשה עם זה".
חבריו ליחידה דווקא מספרים שהם מחפשים פרטים על החללים באינטרנט. "אני מתחיל לבדוק מי זה, מה כתוב עליו, נכנס לפייסבוק", מספר אחד מהם. טורנר, אחד מהחיילים הוותיקים ביחידה, מספר כי באחת הפעמים החליט לנסוע לנחם משפחה: "נסעתי כל הדרך וכשהגעתי נעמדתי מחוץ לבית המשפחה. פשוט לא יכולתי להיכנס. אחרי כמעט חצי שעה בחוץ חזרתי על עקבותיי".
יש רגע שהיה קשה במיוחד?
טורנר: "טיפלתי בחלל, ופתאום הבחנתי בטבעת שעל היד שלו. פתאום זה הכה בי - שיש משפחה שמחכה לו, אישה, אולי ילדים. אני בעצמי נשוי, אז אני מבין את גודל האחריות. היה לי מאוד קשה עם זה, זה פתאום שובר אותך".
אתם משתפים את המשפחה בקשיים?
"לא", עונים כולם באופן נחרץ, "אנחנו חוסכים את זה מהם. הנשים של רובנו נמצאות בבית עם הילדים וממילא צריכות להתמודד לבד, כשהן גם דואגות כל הזמן, כי יורים לפה פצמ"רים ללא הפסקה".
יש רגעים שמחים בעבודה שלכם?
"כשמקבלים התראה על כך שיש פצוע קשה, אבל בסופו של דבר הוא נשלח לבית החולים ולא לכאן, ואחרי שבוע הוא מתעורר בבית החולים, זה ממלא אותך כוח", אומר מימרן.
בסוף הריאיון הם מבקשים להזכיר את משפחת כהן מנתיבות, שמאז תחילת המבצע דואגת להם. "צריך לומר מילה טובה לאיתמר ואודליה כהן, שיודעים שאנחנו מקפידים על כשרות מהדרין, ומגיעים כל יום, גם בשבת, ודואגים לנו לארוחה מלאה", אומר טורנר, "כולל הכל, מהאבטיח והפיצוחים ועד לחלות ולמנות עיקריות. זו משפחה שדואגת לנו ומחבקת אותנו. הם ראויים להערכה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה