ישראל גרין
פרשן חזו"א 5 יעקב ריבלין בטור מרתק על המשבר והקרב הפנימי המתחולל בתוך דגל התורה
יעקב ריבלין בטור מרתק על המשבר והקרב הפנימי המתחולל בתוך דגל התורה
נציגים נגד ח"כים
להגדיר את מודיעין עילית, העיר הליטאית אכולת החומצה הפנימית, כאי של שפיות שווה להענקת פרס נובל לשלום לישי. אבל מה שקרה בה בשבוע שעבר מלמד שלעתים המציאות יכולה לעלות על כל דמיון. אם חמישה חברי סניף דגל התורה בעיר מסוגלים לומר לא קולני להנהגת התנועה שבאה לעיר למטרה מסוימת ולקבל החלטה מנוגדת להיגיון – כנראה שמתחת לפני השטח של הציבוריות החרדית העכורה יש זרמים חיוביים שרק מחכים לשעת הכושר כדי להתפרץ.
הרקע לאירוע הוא מלחמת העולם שהכריזה הנהגת התנועה, ובמיוחד גפני, נגד ראש העיר המכהן יעקב גוטרמן בסוף הקדנציה המוניציפלית הקודמת קו נטוי הקדנציה הנוכחית. המאבק סוקר כאן בשעתו בהרחבה. עיקרי הדברים: גוטרמן ניהל עצמאית את המשא ומתן להקמת הרשימה המשותפת. הוא הבטיח סגנים לציבור הספרדי והחסידי ובנה לעצמו קואליציה עתידית מקיר לקיר כמעט. למעט, כמובן, אנשי נצח, הנחשבים מוקצה אפילו ביום חול. ההבטחה לייצוג לשלושת הזרמים העיקריים בציבוריות החרדית לא הייתה חדשנית במהותה. כך נהוג במרבית הריכוזים החרדים ואין פוצה פה ומצפצף. ולמה שיצפצפו.
אלא שבמודיעין עילית היחס האריתמטי בין שלושת הזרמים עומד לטובת הליטאים ביחס של למעלה משישים אחוז. זה בא לידי ביטוי בהרכב הרשימה, הכולל תשעה חברי מועצה מתוך 17. אבל מה עושים ואיך מחלקים את הג'ובים המצומצמים? זהו מעשה מרכבה שמחייב מישהו לוותר. בהתאם לתקנות משרד הפנים, בעיר עם מניין אוכלוסין כמו מודיעין עילית ניתן למנות רק שני סגנים בשכר בלבד. אחד משוריין לציבור הספרדי הגדול יחסית, ושאלת מיליון הדולר היא מי יזכה בשני: הציבור הליטאי הגדול שמבחינה מתמטית לא אמור להסתפק בראש עיר בלבד, או החסידים למען השלום.
גוטרמן בחר באופציה השנייה. גפני, שיחסיו עם גוטרמן היו עכורים עוד קודם, הצליח למנוע את קיום ההבטחה לאחר הבחירות והנושא תלוי ועומד בבית הדין העירוני. מאז שורר נתק מוחלט בין השניים ומופר מפעם לפעם בהצהרות של גפני בסגנון: גוטרמן כבר לא חלק מיהדות התורה, ובהתעלמות חצי אדישה של האחרון היושב על כס ראש העיר ונהנה מתמיכתו הישירה של מרן הגר"ח קנייבסקי.
עת השילומים של גפני הגיעה לראשונה בשבוע שלפני פיזור הכנסת. על שולחנה של ועדת הכספים הוגשה בקשה של האוצר להעברת 42 מיליון שקלים לתקציב החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית. בדרך כלל העברות כאלה הן חלק מהתשלום הפוליטי של הממשלה ליישובי יהודה ושומרון ולהיאחזויות החוקיות והבלתי חוקיות, אבל הפעם נועד התקציב ברובו לערים הגדולות של יו"ש, ובתוכן ביתר ומודיעין עילית.
וכאן אירע דבר מוזר. בעוד שליצמן הצביע בעד התקציב, וגם חבר הוועדה ח"כ יצחק כהן, הסמן השמאלי של המפלגות החרדיות, שוכנע לתמוך, החל גפני להשמיע קולות נגד. לטענתו, אין צורך לעזור לאנשי הבית היהודי שהקימו את הממשלה הרעה הזאת. הכול ידעו להיכן מיועד הכסף, אבל גפני, שראה מול עיניו רק את גוטרמן, הפך עולמות במטרה לטרפד את ההעברה.
מי שעמד בפרץ היה ראש עיריית ביתר עילית מאיר רובינשטיין, שהוזעק לוועדה וזירז את ח"כי אגודת ישראל. גוטרמן עורר את מערכת הלוביסטים שלו, והחבר'ה מש"ס הפעילו את כהן. בתום ההצבעה, ולאחר שהתקציב האמור עבר ברוב, ניסה גפני להפעיל את נשק הרביזיה. סלומינסקי ביצע לאלתר הצבעה חוזרת, והמשחק נגמר.
מי שמכיר את ספרי החשבונות של שתי הערים החרדיות העניות האלה (בין שבעים לתשעים אחוז מבקשי הנחות בארנונה) יודע שבלי ההעברות הישירות והלא ישירות האלה אפשר לסגור את השערים, או ללכת בעקבותיו של דרעי ולהגיש מכתבי התפטרות. אבל גפני הוא לא האיש שיתייאש כל כך מהר. אם אי אפשר לטרפד תקציב בכנסת עוברים למישור המוניציפלי. יו"ר ועדת הכספים במודיעין, אורי יפה, שלדברי גורמים מקומיים נחשב לנאמנו, הערים קשיים על אישור התקציב בוועדה. גוטרמן העריך שידו של ידידו בעניין והשיג חוות דעת של היועץ המשפטי לעירייה (לא חוכמה גדולה. היועץ הוא איש שלו), שקבע שעל פי החוק הירדני הנוהג ביהודה ושומרון ועדת הכספים היא רק גוף ממליץ והסמכות הקובעת היחידה שייכת למליאת העירייה.
שלב ג' במשחק השחמט הגיע ביום שלישי שעבר. בלילה לא בהיר אחד נחתו שלושת ח"כי דגל התורה בעיר וביקשו להיפגש עם תשעת נציגי דגל התורה בעירייה. בהתאם לנוהג של המפגשים עם איילת שקד (בפרשת חוק הגיוס) התקיימה הפגישה בעזרת נשים של אחד מבתי הכנסת בעיר. המטרה של גפני (אורי מקלב ויעקב אשר, במיוחד האחרון, לא נראו נלהבים מהמהלך) הייתה ברורה: להשיג רוב במליאה נגד התקציב ולהביא להדחתו של ראש העיר על ידי משרד הפנים. ואחר כך עוד מדברים על הוצאת כביסה מלוכלכת החוצה.
מה אמורים לעשות נציגים מקומיים זוטרים מול שלושת מטוסי הקרב של התנועה הקדושה? לעבור לדום ולבצע את הצווים. באופן שלא ברור עד לרגע זה הפעילו ארבעה נציגים מתוך התשעה שכל ישר ונעדרו מהישיבה המאולתרת. אם אין תקציב לעיר, אומר לנו אחד מהם (לאחר אלף השבעות שלא לנקוב בשמו), אז לא רק ראש העיר הולך הביתה בעוד חצי שנה, אלא כל השירותים המוניציפליים, כולל תקציבי החינוך, משותקים לחלוטין. כשמדובר בעיר שרוב מתפרנסיה מגיעים מהמגזר הנתמך על ידי המדינה והעירייה יש לזה משמעות גדולה הרבה יותר מאשר כמה חודשים בלי תקציב מאושר ברעננה או גדרה.
בלי ארבעת המורדים היה ברור שתרגיל הפוטש הפך לפונטש בננה. עם הנציגים הספרדים והחסידים היה רוב לתקציב גם בלי חמשת הנאמנים בכל ביתם של ח"כי התנועה שהסכימו להצביע נגד תקציב העירייה. החבר'ה ידעו להכיר בתבוסה, וביום ההצבעה הורמו כל האצבעות, למעט של אנשי נצח, בעד.
הניצחון בשלושת הסבבים מול גפני שחרר לגוטרמן את חרצובות הלשון הנעולה בדרך כלל (את המלחמות שלו הוא מנהל מאחורי הקלעים. לפעמים מנצח, לפעמים מפסיד). יום למחרת הוא השתתף בחנוכת מעון של 'בית חם' (מפעל קודש לפגועי נפש במגזר החרדי). המיקום, האורחים וכנראה גם המטופלים היוו מבחינתו רקע נאות לסגירת חשבונות. יש אנשים אצלנו שמשחקים בנדמה לי במקום לעסוק בבעיות האמיתיות, כך גוטרמן. אני חושב שהם זקוקים לאשפוז.
סוף הסיפור? כנראה שלא. כמו שהספקנו להכיר את גיבור מלחמת מע"מ אפס, הוא אף פעם לא מרים ידיים. גם כשהשמים נופלים עליו.
הטור המלא כאן:
http://www.bhol.co.il/ColumnArticle.aspx?id=77921&cat=4&scat=288
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה