יום שלישי, 22 ביולי 2014

מרגש

יהודה שלזינגר

כמה פעמים חשבתם לעצמכם על 'הכתבים האלה' צמאי הדם ונטולי הרגישות שעוד לא עברה שעה מאז קבלת ההודעה הקשה מכל והם כבר בבית של ההרוג דוחפים מצלמות ומיקרופונים לאם השכולה.
הנה הסיפור האמיתי. כשסבו של גלעד יעקובי ז"ל מירר הבוקר בבכי קורע לב מול הנשיא ש'לא יכול להיות שסב קובר את נכדו' אף עין לא נשארה יבשה, גם לא זאת של כתבת גלצ. זה לא נעלם גם מעיניה של מיכל, האם השכולה, שאחרי כמה דקות קמה מספת האבלים והעניקה חיבוק אמיץ וכואב.
כבר שלושה ימים שאנחנו, הכתבים, עוברים מבית, ללוויה, לשבעה וחוזר חלילה. מתביישים, נבוכים, לא מוצאים את המילים, מוכנים למכור את המקצוע רק כדי לא לדפוק בדלת ובעיקר מנסים להסביר שלא באנו להציץ ולהכאיב אלא לספר לעולם מי הם היו. אנשי מלח הארץ, גיבורים. ההוא שהיה אליל הבנות, המתנדב, המדריך, זה שיכול היה לבחור לא להיות שם והתעקש ואלו שאהבו את החיים ועכשיו זה נגמר.
אנחנו בעיקר כואבים, משחקים אותה גיבורים, אנשי מקצוע שמחניקים את הדמעות, מתחבאים מאחורי משקפי השמש והעט, כותבים ומסמסים כדי שלא יראו. בערב חוזרים הביתה מחבקים ומנשקים את הילד ומודים שוב על כל הטוב הזה.
ישנם עיתונאים שאומרים שעם הזמן מתרגלים, שהחספוס והשחיקה עושים את שלהם. אחרי שבע שנים ועשרות לוויות אני יודע שיש עיתונאים שפשוט אי אפשר להאמין להם..

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה