מהמייל: תושבת רמות כותבת:מי יציל את הבית שלי?

מי יציל את הבית שלי?

כמו שכונות רבות בירושלים, גם רמות הופכת ממעוז החילוניות לשכונה עם רוב חרדי. תושבת השכונה לשעבר נחרדה למצוא מודעה הקוראת לנשים להקפיד על לבוש צנוע. חשבון נפש ממישהי שכבר לא יכולה לראות את עצמה גרה בעיר

השילוט בשכונת רמות

"מבקרת נכבדה. שכונת רמות הינה שכונה חרדית, אי לכך אנא כבדי את רגשות התושבים והימנעי מלעבור ברחובותינו בלבוש שאינו צנוע. בתקווה להבנה, תושבי השכונה". המודעה הזו, ועוד עשרות כמותה, תלויות על עמודים ולוחות קיר ברחבי השכונה. רחוקה אלפי שנות אור ממי שכתב אותה, כאשר קראתי את המודעה הזו הבנתי את המשמעות האמיתית של הביטוי "חשכו עיני".

הרגשתי מועקה גדולה בגרון ואבן ענקית בלב. זה היה בעיני לא רק שלט אזהרה לעוברת האורח המסכנה, כי אם מודעת אבל – זהו, סוגרים את השכונה. "רמות הלכה לעולמה, למקום רחוק ומנותק מקדמה וחשיבה נאורה. השבעה תתקיים ב'גן הקיפוד'. אבלים, משפחת החילונים המייסדת" .

השכונה ה"חרדית" הזו היא הבית בו נולדתי וגדלתי. שכונה בצפון ירושלים, חילונית עם כמה כיפות סרוגות פה ושם, שאולי קרובה לגאולה וסנהדריה - אבל כל כך רחוקה מהן מבחינה מחשבתית. כמו גילה או קריית יובל, רמות לא השילה את עורה וגילתה לעולם שהיא בעצם חרדית - הרי מדובר במהלך של שנים. תחילה היו מעט מהם, אט אט הם התחילו להתפזר ברחבי השכונה, הוסיפו גנים, בתי כנסת, בתי ספר, ישיבות, לקחו את השליטה על החנויות במרכזים המסחריים והשליטו טרור, לא פחות, בקניון החדש שנבנה. עכשיו הם לוקחים גם את הרחובות. ממתי הבית שלי הפך למאה שערים?

קצת מספרים כדי להבין את גודל האובדן: על פי נתונים של מכון ירושלים לחקר ישראל, בשנת 1983 מוערך כי ברמות א' 10% מהאוכלוסייה נחשבו חרדים, וב-1997 עלו ל-61%, ובשנת 2011 עלה המספר ל-79% חרדים. בבחירות של שנת 2009 הצביעו למפלגות החרדיות 53% מהאוכלוסייה של רמות א' ורמות ב'. ארבע שנים מאוחר יותר, בבחירות של 2013, הצביעו למפלגות החרדיות 62.5% מתושבי רמות א' ו-ב'.

המספרים מדברים בעד עצמם – גידול החרדים לא התרחש ביום, אלא בשקט שקט, במקביל לתור הזהב של החילונים הצעירים בשנות השמונים והתשעים.
הפעם הראשונה שלא נתנו לי לעלות לאוטובוס מקדימה

כל מי שגדל בשכונות הירושלמיות מכיר את ההווי הנהדר של הצופים, הפסטיבלים בימי הקיץ, אווירת הקיבוץ - בעיר הכי מורכבת בעולם. תמיד היה נראה כאילו המתח והקרעים בחברה, שהיו לב ליבה של העיר הזו, פסחו על השכונות שמסביב. היו לי חברים חילונים וגם דתיים, מבתי ספר ממלכתיים באזור. ידענו מהי תורה ושמירת מסורת, ושומרי המסורת הבינו וכיבדו את דרכנו החילונית.

אבל לאט לאט, בלב האידיליה של "יגור זאב עם כבש", השכבה הקיצונית החלה לחלחל פנימה. טרם הגעתי לגיל ההתבגרות וכבר ראיתי במו עיניי כיצד מקומות ילדותי נמחקים ועוברים לידיים אחרות. השבט של הצופים עבר למקום "חילוני" יותר בשכונה, ומהממלכה שהוא היה נותרו רק מכולה ושני מבנים קטנים. משלושה בתי ספר יסודיים וחילוניים נותר רק בית ספר אחד, עם כיתה אחת בכל שכבה. הגנים הצטמצמו, וכמעט ולא ניתן למצוא ילדים קטנים חילוניים משחקים ברחובות.

כשהגעתי לחטיבת הביניים קיבלתי את ה"בום" הראשון. הייתי בכיתה ז', חיכיתי לאוטובוס שייקח אותי לחוג ג'אז במרכז העיר. הנה מגיע האוטובוס ואני מוציאה את הכרטיסייה. הדלת נפתחת ומולי לובש שחורים עם זקן עבות. "ילדה, הכניסה מהדלת האחורית". אני מציצה לצד השני של האוטובוס, עמוס נשים ועגלות תינוק. החלק הקדמי של האוטובוס חצי ריק. "למה אני לא יכולה להיכנס מכאן?" אני שואלת את הנהג, שדואג לא להסתכל לי בעיניים. "באוטובוס הזה את לא יכולה. או מהדלת האחורית או שתחכי לקו 36". ואז הבנתי – פעם בשעה מגיע אוטובוס שמתחיל את הסבב שלו מרמות ג' – הצד השני של השכונה, הצד שבו נשים לא עולות מקדימה. כן, הרבה לפני טניה רוזנבליט וחברותיה עמדתי אני באותה סיטואציה, אבל רוזה פארקס לא הייתי, בסך הכל ילדה שלא רוצה לאחר לשיעור ריקוד. חיכיתי ל-36 ולקו הארור ההוא החלטתי שלא אעלה לעולם.

לא הרבה זמן עבר ואת הקבלה וההבנה שלי החליף זעם נעורים. גם קו 36 הנאור כבר לא מה שהיה פעם, הגברים השחורים היו תופסים ספסל כפול לכל אחד מהם ואילו הנשים צפופות כמו סרדינים. פעם אחר פעם, נשים היו מביטות בבגדי החושפניים (גם אם הם לא היו באמת חושפניים, אבל מציץ בהם המרפק, רחמנא לצלן) והייתי מיד נועצת בהן מבט בחזרה: "כן, יש לך בעיה?" הייתי שואלת. כמעט בכל נסיעה הייתי מתווכחת איתן, מתריסה. לא באמת רציתי לריב, אבל ידעתי שמשהו לא בסדר בסיפור הזה. זה קו האוטובוס שלי, זו השכונה שלי. אני כל הזמן נשארת באותו המקום, אבל הנוף משתנה, הופך שחור.

לא נכנענו בקלות. במשך יותר מעשר שנים דובר על פתיחת קניון ברמות, והנה – לפני כשנתיים הוא נפתח. חיש מהר החרדים תלו פשקווילים וקראו להחרים את הקניון מלא התועבה. הסיבה? הבובות בחלון הראווה לא מספיק צנועות. תושבי ירושלים יצאו בפעולת נגד, ועזרו לבעלי העסקים להמשיך לתפקד כאשר קראו ליום שופינג המוני של חילונים. החרם אכן הוסר, ובסיבוב בקניון ניתן לראות מי האוכלוסייה העיקרית שמבלה שם. ואיך אפשר שלא, כאשר בתי הקפה כשרים למהדרין, והחנויות הופכות צנועות, ללא פוסטרים של בר רפאלי וחברותיה שמעטרות את קירות הסניפים האחרים. ומה לגבי הסינמה סיטי, אולי מקום הבילוי המוצלח ביותר שנפתח באזור? החרדים כמובן קראו להחרים את המקום אם יפתח בשבת, ובעלי החנויות עמדו דום אל מול קהל הצרכנים הכי גדול שלהם.
הפקרנו את הבית שלנו

עזבתי את ירושלים לפני שש שנים והמשפחה נשארה. לא הרבה נותרו בשכונה, אלו שעזבו עברו למבשרת ציון רגע לפני ההתחרדות, היא הייתה הלהיט של שלהי שנות התשעים, אחרים עברו למודיעין - "עיר העתיד" כפי שקראו לה. עברתי לתל אביב כמו רבים מבני גילי, וכל פעם שאני קופצת לבקר את ההורים אני ממש לא מרגישה בבית. כי לקחו לי אותו. לא הרבה מחבריי נשארו ברמות, אבל אני בטוחה שאלו שנשארו תוהים באופן יומיומי אולי גם הם צריכים לעבור, הם הרי נחשבים ל"יוצאי דופן".

מי שלא עבר זאת לא יבין, כמה קשה זה לעבור ליד גן המשחקים שהעברתי בו את הילדות, הרחובות הקטנים בהם היינו מתחבאים ומשחקים ב"חבורות", הפיצה השכונתית ששאבה ממני את דמי הכיס ואת אחרי הצהריים של החופש הגדול.

אין בי שנאה, חונכתי לפלורליזם, לקבלת האחר. גם אם האחר גונב לי את הזיכרונות והופך את כל מה שהכרתי בילדות למקום אפל שאני לא רוצה לדרוך בו.אבל כאשר אחליט לקפוץ לבקר, לדרוך על המדרכות הללו, ללכת ברחובות שהם בכלל שלי, ולא שלהם - לאף אחד אין זכות להחליט עבורי מה אלבש.