טורו הפוליטי של הפרשן החרדי המוביל אבי בלום המתפרסם בעיתון קו עיתונות

נפגשו - השר בנט עם הרב משה גפני

ההדלקה המרכזית

בצהרי יום שני השבוע, זמן קצר לאחר שהסתיימה ישיבת סיעת יהדות התורה - המאוחדת, אלא מה? - נצפה יו"ר דגל התורה משה גפני צועד נמרצות, כהרגלו, ללשכתו של יו"ר הבית היהודי ושר הכלכלה, נפתלי בנט.
לחבריו בישיבת הסיעה, גפני לא דיווח על הפגישה הצפויה עם בנט (וגם לא על הפגישה שלאחריה, עם ח"כ אלי ישי). למען האמת, גם אם היה מאוד רוצה - והוא ממש לא - היה זה בלתי אפשרי מבחינתו להשחיל מילה בנושא.
כל הסוגיות העומדות ברומו של עולם, קורקעו השבוע בחדר הסיעה החרדית האשכנזית. ההתייצבות בממ"ח, החקיקה האנטי-דתית, הדרת החרדים מתוכניות האוצר ואפילו הבחירות לנשיאות, נדחקו לשול-הדרך, כמו רכב פרטי בדרך למירון.
כשעשן מדורות ל"ג בעומר עדיין מיתמר, עסקו חברי-הכנסת באובססיביות בסוגיה הגורלית ביותר לקיומה של היהדות החרדית בארץ ישראל בתקופה זו של השנה: הפקקים בדרך למירון ויחסה של המשטרה לרבבות העולים לרגל בכבישי הצפון.
ח"כ אחד, תלה את הדילול בכמות העולים לרגל בזלזול רב-השנים של המשטרה. חברו דווקא פרגן אך התפלא הכיצד זה, אחרי לילה ויום שעברו בשלום, קרס מערך ההיסעים לפתע פתאום, בין השעות 21:00 ל- 23:00 במוצאי יום ראשון. (מבלי להפוך את נייר העיתון לצהובון, הרי שפתרון החידה פשוט למדי: השוטרים והנהגים הבריזו בדיוק בשעתיים הללו, בעטיו של אירוע ספורטיבי שאוזכר בעיתונות החרדית רק במדורי המוסר והתוכחה. כבר לימדונו זקני המשגיחים כי כל המרבה בתוכחות ובהטפות, הרי זה מסובך בנבכי נפשו בעבירת 'לא תתורו אחרי עיניכם'. והוא רחום יכפר עוון).
ישיבת הסיעה התפזרה בעצלתיים כמתבקש מח"כים טרוטי עיניים. כל אחד מהמשתתפים ידע היטב כי את אותם פקקים ומרפקים, נראה גם בשנה הבאה בשידור חוזר, אולי בהילוך איטי קצת יותר. היוצא מן הכלל היה יו"ר התנועה הליטאית עם השורשים המשפחתיים החסידיים, ח"כ משה גפני, שלא גילה עניין מיוחד בדיון והזדרז לעזוב את החדר בדרכו לטקס הדלקה פרטי, משל עצמו, בלשכת שר הכלכלה. כמו תלמיד שאוסף בסתר קרשים ומתקשה לשתף בהדלקה את האחרים, גפני לא שיתף את החברים.
חוץ מלתלות את דמותו של בנט על עמוד ההדלקה המרכזי (מטאפורית-מטאפורית), גפני עשה הכל. הלהבות בין השניים היתמרו לאחרונה לשיא, כאשר גפני נקט כלפי בנט ביטויים שאפילו עולם המושגים מלא העשן והאפר של אייכלר מחוויר לעומתם: "לא ידעתי שלהמן הרשע הייתה כיפה סרוגה קטנה".
בנט מצידו ניסה לשפוך מעט מים למדורה ושיגר מסרים ומסרונים של פיוס. בערב חג הפסח, הוא יצא מגדרו והגיע לניחום אבלים אצל גפני שישב שבעה, ליום בודד, על אחותו שהלכה במפתיע לעולמה. היו לבנט את כל הסיבות שבעולם כדי להבריז ולהסתפק בשיחת טלפון כמו הרבה חברים טובים, אך הוא הגיע וישב לנחם במשך שעה ארוכה. השיחה בין השניים גלשה עד למחוזות הורתו ולידתו הפוליטית של גפני בעיירה אופקים. גם לפני הביקור וגם לאחריו, חשו בסביבתו של גפני (כמו גם בסביבתם של עוד אי-אלו אישים חרדים) שבנט מעוניין ליצור חיבורים חדשים בינו לבין החרדים.
אין צורך לצאת מהכלים בהתלהבות ולחפש הסברים מיסטיים מתחום החזרה בתשובה. השיקולים של בנט, הרבה יותר ארציים, הרבה פחות רוחניים. מלחמת האחים החורגים בינו לבין יאיר לפיד, היא החדשה הכי ישנה במערכת הפוליטית. אחרי 'שנה ראשונה' של זוגיות הדדית מפרה (כסף להתנחלויות תמורת חוק גיוס בחורי ישיבות), מצאו עצמם השניים על מדרגות הרבנות, בלי הסכם חלוקת ממון.
בעוד לפיד מצא לו פרטנר חדש לחיים חופשיים נטולי מחויבות, בנט גילה כי נזרק לאחר השימוש ונותר ללא בן ברית פוליטי - בממשלה ומחוצה לה. לא פלא אם כן שבצר לו, ההייטקיסט בנט מחפש התקנים חדשים להתחבר אליהם.

כוח 17

 הפגישה של גפני בלשכתו של בנט, זרמה כמו ישיבת סיעה ביהדות התורה, הווי אומר: בלי הסכמה אחת לרפואה.
"הסיפור שלי עם לפיד נגמר", אמר בנט לגפני, "יש לי שבעה-עשר עימותים בו-זמנית מולו".
גפני: "יש לך שבעה-עשר משברים עם לפיד ואפילו עימות אחד אתה לא מנהל מולו לטובת היהדות החרדית".
בנט: "יש עימותים רבים בנושאי החקיקה האנטי-דתית, זה משותף לי ולך באותה מידה".
גפני: "היעלה על הדעת שהממשלה הזאת הופכת אותנו לאזרחים סוג ד' ואין אפילו תחום אחד שתתייצבו בו לצידנו? אני לא מבין אותך. אם בין כך יש לך שבעה-עשר עימותים מול לפיד, תוסיף עוד אחד בשבילנו ויהיו לך שמונה-עשר".
גפני לא הגיע לפגישה כדי להתנצח עם האיש שמעשיו מביישים את דיבוריו, וגם לא כדי לצאת מנצח. את התוכחות והמוסר הוא הותיר לעסקנים שעלו השבוע לשידורים חיים בהקשרים האמורים לעיל. המטרה הספציפית של הפגישה, הייתה לעשות עסקים. הפעם מדובר בסחורה שבנט יכול לספק במלואה, אם רק ירצה, הואיל ומדובר בנושא שכל-כולו מצוי במסגרת תחומי משרדו.
על סדר היום בפגישה, עמדה סוגיית מיצוי כושר השתכרות במעונות היום שבפיקוח ובאחריות משרד הכלכלה. מדובר במעונות שייעודם המקורי היה לאפשר לאימהות עובדות להאריך את יום העבודה עד לשעה 16:00, מבלי לחשב את שיקולי העלות-תועלת שבהעסקת מטפלת. באותה נשימה, הסדירה המדינה את מעמדן החוקי של המטפלות, ויצאה נשכרת מכאן ומכאן. המדינה, בהתנהלות נבונה, הרוויחה גם את התינוק וגם את המים.
לא עוד. עד היום נקבע דירוג הזכאיות להנחה במעונות בהתאם לשיעור ההכנסה והיקף שעות העבודה, מה שאפשר לרבבות אימהות חרדיות להתפרנס בכבוד. בא חוק ההסדרים, אותו הוביל אוהבנו ודורש טובתנו יאיר לפיד, וקבע קריטריון נוסף: מיצוי כושר השתכרות. לא של האישה העובדת אלא של בן זוגה. את המשמעות המעשית שתביא לקיפוח פרנסתן של רבבות נשות אברכים, אין צורך להסביר. לא לנו, לא ללפיד וגם לא לבנט.
את קריטריון מיצוי כושר השתכרות החיל יאיר לפיד בחוק ההסדרים הזכור לרע על שני תחומים: האחד, המעונות המדוברים. השני, ההנחה בארנונה, כאשר גם כאן ביקש לפיד לקבוע כי לא תינתן הנחה בארנונה ללא מיצוי כושר השתכרות.
חברי-הכנסת החרדים עשו חושבים והחליטו להתמקד ולרכז את מירב המאמצים והמאבקים בוועדות הכנסת כדי להסיר מעל סדר היום את הקריטריון המפלה בתחום ההנחה בארנונה. ואכן, בכל מה שנוגע להנחה בארנונה, נשמעה בסוף המהלך אנחת רווחה, לא מעט בשל סיועו של השר הממונה, הליכודניק גדעון סער, שערכים של "מעון" ו"מדור", ולאו דווקא הערך "מודר", נכללים אצלו ברשימת חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי (אם הברזתם משיעורי אזרחות במסגרת תוכנית הליב"ה, דלגו לקטע הבא).
בבסיס החלטת ח"כינו האמיצים להתמקד בתחום אחד (ארנונה) ולהניח לתחום האחר (מעונות) עמד היגיון שניתן להבינו. כדי להחיל מעשית את קריטריון מיצוי כושר השתכרות במעונות, יש צורך בחתימת השר הממונה על התקנות, ועוד לא נולד שר האוצר שיכריח שר ממונה לחתום על תקנה שהוא מתנגד לה, ולו התנגדות רפה.
החרדים יצאו מנקודת הנחה, שגם אם בנט לא יעשה טוב, הוא לפחות יסור מרע ויימנע באלגנטיות מלחתום על התקנה. הרי כשמדובר בתקנות שפוגעות בהתנחלויות, החברים בבית היהודי יודעים לפעול גדולות ונצורות, אז בשבילנו לפחות, הייתה ציפייה שבנט יעשה את המעט מזעיר הזה.
בא בנט והדהים כשהפתיע לרעה גם בתחום המצוי תחת אחריותו הבלעדית. התקנות שפורסמו מטעמו לעיון הציבור לפני שבועיים (נוהל שהוא מעין התרעת צונאמי שגרתית המאפשרת לזהות גזירה מתרגשת ובאה), מחילות את קריטריון מיצוי כושר השתכרות, בתוספת עוד כמה סעיפים מוצצי דמים (ממון-ממון) של משפחות האברכים.

שליחותה של הממונה

 גפני יצא מכליו ושיגר לעבר שר הכלכלה חיצים ובליסטראות. בנט שמע ומיהר להזמינו לפגישה שבמהלכה ניסה להוכיח באותות ובמופתים שהוא באמת בא לשנות (את יחס הבית היהודי לחרדים).
לפגישה המשותפת והמאוד לא שגרתית בין השניים, צורפה גם מיכל צוק, לשעבר רפרנטית במשרד האוצר וכיום המשנה למנכ"ל משרד הכלכלה והממונה על אגף התעסוקה במשרד. מכל נערי האוצר עמם בא במגע כיו"ר ועדת הכספים, גפני סימן את נערת-האוצר-לשעבר הזאת כצוק איתן, בלתי ניתן לטיפוס: "את אומרת לי תמיד שהתקנות הן לטובת עם ישראל. אז אני מבין, שאנחנו בשבילך לא נחשבים לחלק מהעם הזה", הוא נהג לסנוט בה כשכוחו היה במותניו. כשהכוח נעלם עם גזיזת מחלפותיו כיו"ר הוועדה החזקה בכנסת, נותר לו רק להתלונן.
אבל גפני לא מכוון לשר האוצר וגם לא לנעריו, שבקדנציה הזאת מוציאים מהמגירות את כל השדים האנטי-חרדיים שנגנזו על-ידי שרי אוצר אחראים במשך כל השנים. האצבע שלו מופנית לעבר בנט. בתחום הספציפי הזה, של המעונות, שום תירוץ לא מתקבל על הדעת ולא מתיישב על הלב. בנט הוא השר הממונה והסמכות להתקין תקנות היא אך ורק שלו. ברצותו - יאשר את הגרסה, באי רצותו - ישלח את התקנות לגריסה.
ובכלל, בתחום המעונות לא ייגרמו לבנט נזקים - לא ישירים ולא עקיפים. בכל מה שנוגע לסוגיות כמו גיוס בחורי הישיבות ומע"מ סכום אפס, הוא יכול איכשהו לגלגל עיניים לשמיים ולטעון שהתייצבותו לטובת החרדים תפגע באלקטורט החילוני של הבית היהודי. אך כאן, הסיפור הפוך לגמרי: הכללת אימהות חרדיות עובדות במעגל הזכאות למעונות - משתלבת היטב עם ההצהרות של בנט (מן השפה ולחוץ, מסתבר) על רצונו להגדיל את היקף התעסוקה במגזר. טול מרבבות אימהות את האפשרות לשמרטפות מסובסדת עד השעה 4:00 אחר-הצהריים, וקבל עוד אלפי משפחות חרדיות שתגלושנה, במחי חתימת שר, אל מתחת לקו העוני.
"ההתנתקות של הבית היהודי מיש עתיד היא גם אינטרס שלנו", אמר גפני בתום הפגישה, "אבל אם בנט באמת מעונין להוכיח שפניו לשיתוף פעולה - המעונות זהו המבחן. כאן לא יתקבל שום תירוץ, זו האחריות הישירה שלו, והוא ייבחן במעשים ולא בדיבורים".
כשבע אכזבות מהבנטים ומהבנטיות (אשת הטייס הזכורה לכולנו, ולא לטוב), גפני מעריך שגם הפעם בנט לא יגבה את הבטחותיו במעשים. אבל צ'אנס הוא נותן, וזה כשלעצמו, מעל ומעבר למה שהוא מוכן לתת אפילו לחברים (לשעבר) בדגל התורה.
תשאלו את ראש עיריית מודיעין עילית יעקב גוטרמן, שלדברי גפני הפר הבטחה אחת יותר מדי. הפוליטיקאי המפולפל ממודיעין עילית, סוליסט מיומן שאין מחלוקת בנוגע ליכולותיו, כולל בתחום האמור לעיל, של יצירת מקומות תעסוקה יש מאין לאלפי נשות אברכים, מוצא עצמו נלחם על מקום עיסוקו, קבור עד צוואר בחולות שמעבר לקו הירוק, בין מודיעין עילית למתתיהו (מטאפורית, כבר אמרנו?).
"יעקב גוטרמן אינו חבר יותר בתנועת דגל התורה", אומר המספיד גפני, "דגל התורה מחפשת מועמד חדש לראשות עיריית מודיעין עילית שיחליף את גוטרמן, ייתכן וכבר במהלך הקדנציה הנוכחית".
את הקו האדום הגוטרמני שאין ממנו חזרה, בנט כנראה, עדיין לא חצה.

הרב יעקב גוטרמן

 מראה מראה שעל הקיר

 גוטרמן עוד לא אמר את המילה האחרונה, אבל לפי ההתפתחויות בכנסת, הרי שבסבב המוניציפאלי הבא, דגל התורה לא תוכל להצניח מועמד חיצוני מעל לראשם של תושבי העיר. כאן אנו מתחברים כמובן, במעבר די מתבקש, לוויכוח שפרץ השבוע בין ח"כ מנחם לייזר מוזס לח"כ יעקב אשר בנוגע לתבונתה של הצעת חוק חובת מגורים בת חצי שנה למועמד לראשות עיר. דומה, כי כל מה שמוזס צריך זה להצביע על יעקב אשר ולומר: אתה ההוכחה הטובה ביותר לצדקת טענותיי.
להלן התקציר: ועדת הפנים של הכנסת אישרה השבוע ברוב גדול את הצעת התיקון לחוק הרשויות המקומיות שהגיש ח"כ מוזס, לבדו, בלי עזרה ותמיכה של החברים לסיעה. הח"כ הויז'ניצאי מבקש לסתום את הפרצה, המאפשרת כיום לעסקונה הפוליטית הארצית לשחק בערים ובתושביהם כמו בשח-מט, להזיז מועמדים על הלוח ולשנות כתובות עד ליום הגשת הרשימות, 35 ימים לפני מועד הבחירות. ישחקו הנערים בערים.
מוזס מבקש לקבוע חובת מגורים של לפחות שישה חודשים על מי שמבקש להתמודד לתפקיד ראש רשות, כאשר המשמעות הינה, סוף לחגיגה. לא נמצא בעולם העסקן השפוי, שיעקור ממקום מגוריו חצי שנה לפני הבחירות, על סמך הבטחה מעורפלת להצבתו כספק-מועמד לראשות העירייה.
שלא במפתיע, החברים החרדים בוועדת הפנים מטעם ש"ס (ח"כ דוד אזולאי) ויהדות התורה (ח"כ יעקב אשר), התנגדו להצעה של החבר מוזס. הטענה שהשמיעו הייתה, כי ההצעה תמנע הצבת מועמדים ראויים ברשות בה לא נמצא מועמד מתאים.
אם לא היה מדובר ברשויות בהן מתגוררים רבים מקוראי מדור זה (כולל החתום מעלה) היינו צוחקים. עוד לא נמצאה הרשות בה הוצנח מועמד ישיר לראש עיר, אשר לא התברר בסופו של יום ככישלון - ותמיד כישלון יתום, בלי נטילת אחריות של המצניחים על מעשה ידיהם ורגליהם.
אפשר לעבור עיר-עיר (השמות שמורים בזיכרון. שלכם), ולהבין שמדובר בדפוס קבוע של כישלון ידוע מראש. קחו פוליטיקאי, מיומן ככל שיהיה, שימו אותו בראש עיר שסימטאותיה ומבוכיה זרים לו, ותקבלו תוך שנה, גג שנה ומחצה, את כל הסיבות שבעולם למנות ועדה קרואה.
הדברים נכונים בכל עיר ואם בישראל, וברשויות חרדיות, על אחת כמה וכמה. לכל בית ספר, בית כנסת, חצר ושכונה הצרכים והמאפיינים הייחודיים להם. מי שאינו מכיר את העיר על כרעיה וקרביה, נדון מראש לכישלון.
באווירה החיובית של ימי איחוד הלבבות ודוחק הבשרים במירון, אין מקום להביא הוכחה נגטיבית. אז בואו נדבר חיובי: האנטי-תזה לראשי ערים מוצנחים, הם ראשי הערים שצמחו מתוך הקהילה והגיעו לאן שהגיעו לא (רק) בזכות קרבתם לחצרות הרבנים, אלא (גם) בזכות העובדה שהם באים מוכנים לעבודה ומכירים את חצרות בנייני המגורים בעריהם.
ראש עיריית בני ברק לשעבר וכיום הח"כ יעקב אשר, עשה את כל הדרך הארוכה והקשה מלמטה למעלה, עד לפסגת רבי הקומות שנבנו בתקופת כהונתו בבני ברק. הוא החל, במסגרת חוץ מפלגתית, כעוזר סגן ראש העיר דאז מטעם ש"ס, אליהו סויסה, וטיפס עד לתפקיד מנהל לשכת ראש העיר וממלא-מקום ראש העיר. רק אחרי שהפך כל אבן בגבולותיה המוניציפאליים של העיר, הוא נבחר לראשות העירייה וידע כיצד לאחוז את המושכות ולנווט את העגלה מהיום הראשון בתפקיד.
יעקב אשר הוא ההוכחה הטובה ביותר, אך לא לצדקת טענותיו, אלא לנכונות טיעוניו של מוזס, בר הפלוגתא. מראה מראה שעל הקיר, אמרי לי מי הכי ראוי להיות ראש עיר?