מסכת הקרח של נשברה והוחלפה ב"זעם קדוש" כלפי גדעון סער והחלטתו לסגור את המרכולים בתל אביב בשבת. ניתוח שפת הגוף של מגישת החדשות בראיון עם שר הפנים במהדורה המרכזית (29.6.14).
00:01 יונית אומרת "שלום" חיוך מאולץ (השפתיים לא עולות למעלה אלא נמשכות לאחור) ומזויף (העיניים לא צוחקות והוא נמוג בתוך שנייה) שמבטא גם בוז (הפה מעוקם כלפי מעלה לצד שמאל). ניתן גם לראות כעס של יונית שמתבטא בשפתיים ובשיניים החשוקות.
00:21 המורה יונית נוזפת בסער. "החלטה שניראת כמו שליפה של רגע" השפתיים משורבבות בנזיפה, הכתפיים עולות למעלה והיא מזדקפת כדי להראות עליונות ומייד מנידה את ראשה בשלילה ומראה מה היא חושבת על ההחלטה. התלמיד הנזוף (שמתחיל בעצמו להיות כעוס- מבט נוקב, גבות מלוכסנות ושפתיים מכווצות) מתחיל לענות אך לאחר שבע שניות המורה יונית מניפה באזהרה את האצבע המורה:
00:27 יונית, רוכנת מעט קדימה בתנועת עימות, כתפייה מתרוממות היא מרימה את קולה, מכווצת גבות, ניתן אפילו להבחין בעורק הצוואר והיא מזהירה באצבע מאיימת את שר הפנים שעדיין נראה מעט המום.
כשיונית לוי "מקשיבה":
ברצף התמונות הבא ניתן לראות כיצד בשעה שהיא כביכול מקשיבה לשר הפנים יונית מבהירה את דעתה על דבריו ועל החלטתו. מבטאת כעס (שפתיים, גבות, עיניים, כתפיים- הכול מכווץ) מבטאת תימהון וחוסר אמון באמצעות הרמת הגבות ופתיחת עיניים גדולות (מה באמת?!) נאנחת ונושפת אוויר בחוסר סבלנות (חוזר על עצמו לאורך כל הראיון), ומרימה גבה אחת בלבד לבטא זלזול וביטול. מצח חרוש קמטים (כעס וחוסר אמון) תוך כדי פתיחת הגוף והתרחבות (יד ימין מגדילה את המרחב האישי של יונית) כדי להעצים את עצמה ונטייה קלה קדימה בתנוחת עימות. לאורך הראיון בולעת רוק, מצקצקת בלשונה ונסוגה לאחור (הכול לאות חוסר הסכמה):
יונית לוי מבטאת את דעתה בהקשבה פעילה
למה זה חשוב התנועות הקטנות האלו?
לפני המשך הניתוח והראיון. (זה הולך ונעשה גרוע יותר מרגע לרגע) כדאי רגע לעצור ולשאול למה בכלל להתעסק בהבעות פנים ובמחוות ידיים כאלו שכמעט ואינן מורגשות על ידי הצופים? למה זה חשוב? ובכן זה חשוב מאד והוכח מדעית שזה גם משפיע מאד על דעת הקהל.
ככלל מיקרו הבעות הן אלו שחושפות בשפת הגוף את דעתו האמיתית ורגשותיו הסמויים של האדם. הפרופ' אלישע באבד מהאוניברסיטה העברית בירושלים ערך סדרה של מחקרים מרתקים על אותן "מיקרו- הבעות" של מגישי חדשות. מדובר בהבעות פנים שנמשכות שברירי שניות ונעלמות. באב"ד החליט לבחון האם יש לכך השפעה פוליטית. כדי לבדוק זאת הוא עשה משהו פשוט מאד ומתוחכם מאד.
המחקר לקח את דן שילון במהלך המרוץ לראשות הממשלה בבחירות 96 ובחן את הראיונות שלו עם בנימין נתניהו ואת שמעון פרס. בריאיון עם שמעון פרס, דן שילון לא הפסיק להנהן, לכבד ולהראות הערכה והסכמה. בראיון עם נתניהו הוא הביע פנים כעוסות מאד ואפילו שכח לפתוח בברכת שלום וערב טוב. אולם איך יודעים אם הבעות הפנים והמחוות הקטנות האלו של דן שילון השפיעו על הצופים?
באב"ד מצא פיתרון נפלא. באמצעות עריכת ווידיאו הוא "שתל" בכל אחד מהראיונות הללו את אותו אדם (פרופ' לגאולוגיה) שידבר על רעידות אדמה. כלומר הנבדקים בניסוי ראו את אותו אדם, אומר את אותם דברים (בנושא רעידות אדמה) ומולו את אותו מגיש חדשות (דן שילון). השינוי היחיד היה שבאחד הראיונות היה זה דן שילון המלא במיקרו הבעות שליליות (כלפי ביבי) ובראיון השני היה זה דן שילון מלא במיקרו הבעות חיוביות.
הנה סרטון הניסוי לפניכם. זה משעשע. מומלץ לצפות (כאן אנו רואים את שפת הגוף של שילון מתוך הראיון שביצע עם נתניהו):
את הראיונות הערוכים הללו הקרין פרופ' באבד לנבדקים שאינם דוברי עברית. הוא עשה זאת כדי שיתרשמו אך ורק משפת הגוף ולא יבינו את המילים עצמן. לנבדקים נאמר שהמרואיין (הפרופ' לגאולוגיה) הוא מועמד לראשות הממשלה. השאלה הייתה האם לדעתם הוא מתאים לתפקיד. והמסקנה? מרתקת.
מבלי להיכנס לנתונים סטטיסטים נאמר שהשורה התחתונה הייתה כזו: מי שראה את הראיון של שילון עם ביבי חשב שהמועמד איננו מתאים לתפקיד, מי שראה את הראיון של שילון עם פרס חשב שהמועמד בהחלט ראוי להיות ראש ממשלה. (כאמור, קבוצות הנבדקים ראו את אותו אדם ואותן תשובות) כלומר, הבעות הפנים של המראיין השפיעו בצורה דרמטית על מה שחשבו הצופים לגביי המרואיין. אז לא רק שאין אובייקטיביות בשפת הגוף של המראיינים – זה גם משפיע ומשמעותי.
לאור המחקר הזה אפשר להמשיך ולנתח את שפת הגוף של יונית לוי מול גדעון סער ולהניח שכל מי שצפה בראיון במהדורה המרכזית הושפע מאד מהבעות הפנים, שפת הגוף וההתנהגות של יונית.
לגופם של דברים
01:52 באמצעות הזדקפות ותנועות יד הנעות מלמעלה ללמטה מנסה המגישה לעצור את המרואיין ולבטא ביטול בדבריו. אצבעות היד המכווצת מסמלות בהקשר הזה הקטנה של דבריו. גם הרמת הסנטר מבטאת את "העליונות" של יונית ודעתה על המרואיין. השר בתגובה "שולף אקדח" מבטא כעס באצבע המורה המופנית בהאשמה כלפי יונית וסגנון הראיון. גם סער עצמו מבטא מעט בוז והתנשאות בחיוכו (החיוך משוך ימינה בלגלוג) הצוואר מוטה כאילו בוחן את מי שמולו.
02:24 יונית מסמנת בידה לשלילה מוחלטת לדברי סער, (מנופפת ימינה ושמאלה) תוך כדי סימון של מחסום (עצור) כשהתנועה היא מלמעלה ללמטה כמו לילד קטן (מגמדת את גדעון סער), עיניה נעצמות ומכווצות כמחסום לדברים (בכלל בראיון הזה יונית עפעפה יותר מאי פעם) וחיוך קל ומתנשא על שפתיה. הצוואר עולה מעלה (התנשאות) והארשת פנים היא של צדקנות וזלזול.
03:15 יונית חושפת טור של שיניים עליונות בלבד במעין חיוך. מחווה כזו של חשיפת השיניים באופן זה היא מעין איום בנשיכה (ראה לואיס סואראס במונדיאל או בעלי חיים מאוימים).
בתמונה הבאה יונית מכווצת עיניים, ("עינה צרה" בדברי סער), שוב חיוך חד צדדי ומזלזל, גם צווארה נוטה הצידה בתנוחה של ספקנות, גבותיה מכווצות בכעס מה, וידה מקטינה אותו פעם נוספת כאומרת "שב במקום"
הורדת הידיים נמשכת לאורך הראיון. זה הופך להדדי אם כי מקור הכוח הוא אצל יונית (סער בכלל בעמדת נחיתות כי הוא באולפן מרוחק). לתחושתי יונית באוזנייה כל הזמן קיבלה הוראות להרגיע ולכן לא תמיד השלימה את קטיעתו של שר הפנים. בתמונה הבאה ניתן לראות את האצבעות של השניים מאשימות ומזהירות. ואפילו מכות באוויר. הפרצופים מנסים להוכיח זלזול וביטול בדברי האחר. גדעון סער ויונית לוי מתחילים לשקף את שפת הגוף של השני (יונית כפוליטיקאית).
סער ממשיך לנסות לשכנע. יונית ממשיכה כביכול להקשיב אבל עושה זאת עם אצבע מזהירה באוויר. האצבע של יוני אומרת לצופים "אל תאמינו". שמץ החיוך אומר "איזה שטויות". יונית ממשיכה בתנוחה המוזרה הזו, של הקשבה עם אצבע מתרה באוויר, במשך שניות ארוכות ולא טבעיות. כך זה נראה:
כשהאצבע המורה לא מספיק משכנעת יונית קוטעת את סער, ראשה נד לשלילה בתקיפות והיא שולפת אצבע אחרת- האצבע המשולשת. עיניה רושפות ושפתותיה אומרות בוז.
השאלה האחרונה
בתמונה הבאה יונית מטיחה בסער את הטענה שהוא "החל לשמור שבת" וכולם סובלים מזה. הטכניקה הרטורית שמאפשרת ליונית לשאול שאלה שכזו היא ידועה ונפוצה. קודם כל לשאול ברבים :"נשאל את השאלה האחרונה" ולא ביחיד (אני רוצה לשאול) ולצטט אנשים עלומי שם "מתנגדייך טוענים ש…" סער ממלמל: 'נו באמת' עוטה על פניו ארשת של נעלב ואילו יונית עושה פרצוף של ילדה תמימה שכביכול מאד סקרנית לשמוע את התשובה. תמימות פרובוקטיבית שאומרת "אה?! מה תגיד על זה?!"
כמובן שאחרי שאלה כזו אין למרואיין שום סיכוי וכל תשובה מיותרת (אלא אם הוא יוציא מכיסו שרימפסים וביקון עם שמנת יוכיח שהוא לא חלילה נמצא אשם בשמירת שבת).
סיום הראיון.
"אנחנו מודים לך מאד… היו לנו עוד שלל נושאים לדבר עליהם… אנחנו מוכרחים לשים נקודה כי יש לנו ירי טילים בדרום "- זו הדרך לגמד סופית את גדעון סער שגורם לנו לעסוק בכאלו שטויות בזמן שיש דברים באמת חשובים לעסוק בהם. היד מסיטה הצידה את סער לטובת הנושאים החשובים באמת ומסמנת הקטנה, חיוך מנצח ומזלזל לסיכום הראיון המוצלח. (סער המום ומעט מובס) המשימה העיתונאית הוכתרה כהצלחה, הצלנו את תל אביב, עכשיו טילים בדרום.
גילוי נאות: אני מעריך ומחבב מאד את יונית לוי אך איני מכירה אישית. אני מכיר את גדעון סער אך לא מאד מחבב אותו כי הוא פעם אחר פעם "נכנס" בי על שידורים וראיונות שלי. המאמר הזה נכתב בעיקר בשל הרצון לעורר מודעות לחשיבות שפת הגוף של מגישי טלוויזיה ובשל האכזבה מפספוס האפשרות לדון ברציניות בשאלת מקומה של השבת בישראל הצרכנית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה